"מכירים את הדמויות האלו בסרטים המצוירים שרצות ורצות ופתאום הן מגלות שהן רצות באוויר, הרבה מעבר לצוק, מעל התהום?

ואז... מגיע הרגע הזה שבו אותה דמות מסתכלת למטה ומבינה... שאין שום פיסת אדמה מתחת לרגליים... 

שוב מבט חטוף מטה ואז גם מתחילה הצניחה הגדולה - הצלילה המטורפת לקרקעית.

ב-6 לאוקטובר 2008 זה קרה לי !"

כך פותח יובל קדוש את סיפורו.

זה סיפור על אופטימיות, נחישות חסרת פשרות ואהבה ללא גבולות, או כמו שנקראים האתר וההרצאה של יובל: לאהוב. להאמין. לנצח.

חלקכם אולי מכירים אותו כאבא של עמית, הילדה שחלתה בלוקמיה קשה כשהייתה בת שש.

כשהתגלתה המחלה, השתנו חיי המשפחה מקצה לקצה. הם החליטו שלא ינוחו עד שעמית תירפא.

זה התחיל בארגון מבצע, שהפך לקמפיין התרמת מח העצם הגדול בהסטוריה.

אבל במבצע יוצא הדופן לא נמצא התורם המתאים. לשמחת המשפחה הם התבשרו כי נמצאה תרומת תאי גזע מדם טבורי בארצות הברית. עמית ומשפחתה טסו לקרוליינה הצפונית, שם עמית עברה סדרת טיפולים במשך יותר משנה.

כשהגיעו לארה"ב, יובל התחיל לאכול ולעשן בכמויות גדולות, כפיצוי על המתח הרב שחווה. הוא שקל אז 120 ק"ג, ותוך שנה העלה עוד 40 ק"ג. הוא מספר: "אני בן אדם עם מודעות אז עשיתי מעבדת שינה פעם אחת ועברתי 360 הפסקות נשימה בשינה. הייתי צריך לישון עם מסיכת חמצן. אתה פתאום מוצא את עצמך בגיל 40 מבין שהחיים שלך בסיכון מאוד גבוה. באיזשהו מקום זה היה בלתי ניתן לעצירה. אתה משמין עוד ועוד. זו הייתה תקופה של איבוד שליטה... בבית ששכרנו לא בישלנו אז אכלתי בחוץ. היו ימים שהייתי חוזר מבית החולים ומוריד שתי פיצות או שתי לאפות. אין יום ואין לילה, הכל נהיה לי מעורבב. מצאתי את עצמי שובר את כל השיאים האפשריים מבחינת המספרים והמדדים וכשאנחנו מגיעים הביתה לישראל, אני מוצא את עצמי עומד על המשקל ומגלה שאני 160 קילו. זה היה השלב שאני מבין שזהו צריך לעשות מעשה”.

ב-24 ביוני 2013 הוא הפעיל שעון מעורר לארבע לפנות בוקר, עישן 5 סיגריות ואכל חצי שקית של עוגיות עבדי, הניח אותן על השולחן והתחיל את הצום שלפני ניתוח השרוול. מאז ועד היום לא עישן שוב.

בעקבות הניתוח הוא שינה את הרגלי התזונה שלו וחזר לעשות פעילות גופנית.

לאט לאט, מהליכה של מטר אחד הגיע לריצות מרתון. "המרתון הראשון, שהיה בברלין, היה סוג של סגירת מעגל משפחתית. סבתא שלי, ניצולת שואה, השביעה אותי שלעולם לא אדרוך על אדמת גרמניה. החלטתי לעשות שם את המרתון הראשון שלי עם דגל ישראל ועם חולצה עם כיתוב עם ישראל חי".

יובל השיל 70 קילו ממשקלו ושומר על בריאותו.

בעקבות החוויה האישית והודות לניסיון הרב שצבר בליווי משפחות במשבר, יובל לקח על עצמו את השליחות לגרום לאנשים לקחת כל קושי ולהפוך אותו להזדמנות לשינוי.

כיום יובל מכהן כיו"ר הנהגת ההורים העירונית בכפ"ס, רץ בכל יום, מרצה ומנטור לפריצת גבולות והתמודדות עם מצבים קשים, כתב את רב המכר “תאי אב”.

ועמית? עמית היא היום חיילת בריאה ומאושרת, שמגשימה את חלומה לחיות חיים רגילים ובריאים.

מצרפת לכם את הראיון שקיים עם ערן שטרן לפני כמה חודשים