בסרט "רשומון" 4 אנשים היו עדי ראייה לפשע. כל אחד בתורו מספר גרסה שונה לחלוטין על מה שאירע. עד כדי כך שהצופה לא יכול לדעת כיצד הגיבור מת – בדו קרב, האם התאבד או נרצח. המוות היא העובדה היחידה בסיפור שאי אפשר להתווכח עליה. נשאלת השאלה איך זה אפשרי. הרי כל העדים היו באותו המקום, באותו הזמן וצפו באותן ההתרחשויות ממש. ובכל זאת… הסרט המצויין הזה מעלה סוגיה מעניינת מאד -רוב הזמן אנחנו פועלים על פי התפיסה האישית את הדברים ולא על פי עובדות. הפילטרים שלנו – הרגשיים, תרבותיים, ערכיים ומה לא, נכנסים לפעולה ובקצה התהליך מחכה לנו חוויה סובייקטיבית שהיא פרשנות המחופשת לעובדה. איך נבדיל? עובדה – בלתי ווכיחה. דוגמה-  זוג מתיישב לבדוק את מצב תזרים המזומנים בסוף חודש – המספרים הם "רק" מספרים (מינוס הוא מינוס… = עובדה). ובכל זאת הוא אומר: "את מבזבזת" היא אומרת: "אתה לא יודע לחיות". שניהם נמצאים באותו האולם, באותה השעה, צופים באותם פרטים – והסרט של כל אחד מהם – שונה בתכלית… אם את זוכרת שהשחקנית הראשית כאן היא הפרשנות הצעד הבא הוא לבקש מהמתורגמנית להיכנס לאולם…