כל הלילה זמזמה לי באוזן יתושה. "הקיץ אוטוטו כאן", אני קולטת, תוך כדי ביצוע תמרוני התחמקות מהירים אל תוך השמיכה.
והמחשבות עפות מהר, כמעט כמו צמאת הדם הקטנה חורשת המזימות שבחדר.
קיץ…ים,אבטיח,שמש, הפלגות, איזה כייף!
רגע…
קיץ, חם, יתושות, בגד ים. בגד ים?
אוי.

כמעט 30 שנים אחורה, אני נערה מתבגרת.
בקצה הרחוב בו גרו הורי, נפתחה הבריכה הכי שווה בעיר.
כמעט בכל שבת, בשעות הבוקר, הטקס הקבוע: החברה' קוראים לי מהמרפסת ומזמינים אותי ללכת איתם, ואני, ממש לא רואה את עצמי עם בגד ים בציבור. הופכת אלופה בתמרוני התחמקות, משרבבת בכל פעם תירוץ אחר ונשארת בבית, עם הטייפ דבאל קסאט ומנה כפולה של גלידה. הסוף הם מתייאשים ומפסיקים להזמין אותי ובמקביל אני וגם התיסכול ממשיכים לתפוח.

שנים עוברות, מערכת היחסים המאתגרת שלי עם הגוף שלי מתפתחת לרמת מודעות גבוהה יותר. אני מתקשרת עם כל הרווחים והמחירים שהאכילה והגוף מעלים בי (כי עם אויבים צריך לדבר…) אני מנהלת משא ומתן מתמיד של קבלה והבנה הדדיים, ביני לביני. הגוף ואני מעדכנים גבולות גזרה ומגיעים לאט לאט לעמק השווה. היום אני יכולה לומר שהמסע הזה אכן היה שווה. גם את ההתגברות וגם את הרגישות הגבוהה שפיתחתי לכאבן של נשים בנושא.

זו כנראה הסיבה ששמתי לב לתופעה מרתקת בהפלגה האחרונה. הגיעו אליה בין היתר שתי חברות טובות,
ש' שהייתה מטר חמישים ושמונה (על עקבים), ושקלה 80 קילו לפני האבטיח, התגלגלה לה באושר ובשמחה, במשך כל ההפלגה על הסיפון בביקיני מנומר וחושפני ובשיער מתבדר בקלילות. היא גם טרחה לבשר לכולן בגאווה שמגיל 14 היא שומרת על אותו המשקל. תענוג היה להתבונן בה.
חברתה הטובה ד', הייתה מאד יעילה, עזרה לכולנו לתלות את המגבות לייבוש על התורן, תוך שהיא נעזרת בכל מטר שבעים ושמונה סמ' שהטבע העניק לה. מותניה הצרות והדקות, עטופות בהקפדה כל הזמן כמו מומיה בבד הפראו, שחס ושלום לא יראו לה,השד יודע את מה… הסכם העודפים בין השתיים נשמר גם במהלך הארוחות- ד' מעבירה אוטומטית חצי מהמנה שלה לש'.

בשורה התחתונה , מרתק לראות איך הכל בסופו של דבר בראש שלנו, מה שנראה כבעיה פשוט יהיה כזה ולהיפך
ואם משהו מפריע לך, במקום להתחבא, לתרץ תירוצים, לאכול … את הלב שלך, יותר אפקטיבי – לעשות עם העניין משהו.
ועד אז – מה לא תחיי?