"יש לילדה הרבה פוטנציאל, היא קצת עצלה, אבל יש לה הרבה פוטנציאל".

את המשפט הזה שמעתי בפעם הראשונה, באסיפת הורים, כיתה א'.
אני יושבת ליד אמא, מול המורה שולמית, זו שהגובה שלה לא נגמר. כמה הערצתי אותה.

אני זוכרת את המילים שלה עד היום.
ת'אמת? – נשבר לי הלב (הקטן).
אמא הסבירה לי בבית מה זה אומר "פוטנציאל".
היא אמרה שרואים שאני מסוגלת ליותר ממה שאני עושה "אם רק ארצה", וכדאי שאתפוס את עצמי בידיים.

מאז השיחה הזו הילכנו לנו יחד בחיים, הפוטנציאל ואני במשך 12 שנות הלימוד שנדמה שנמשכו נצח.
אני הייתי הילדה – נערה הכי טובה שאפשר. הכי חברה טובה שידעתי. הכי נותנת כתף ויד ושעות האזנה. מתוך תקווה שהטוב הזה יביא איתו אמפטיה ואמונה שיראו כולם, בעיקר המורות והמורים, שמכיוון שאני טובה הפוטנציאל שלי מתממש, שאני "בסדר".
אבל כל פעם מחדש ראיתי שבכל הנוגע ללימודים שוב ושוב שמעתי את המשפט הזה חוזר על עצמו באסיפות ההורים.
ובקשר לפוטנציאל? אף אחד לא חשב לתת לי הוראות הפעלה, איך לגשת אליו ולהפעיל אותו.

במהלך השנים, בכל מקום מצאתי את עצמי באופן טבעי משוחחת עם אנשים ברמה אישית עמוקה. הם נפתחים אלי, אני שואלת שאלות, הופכת לאשת סוד, מראה להם, בלהט השיחה עד כמה רחוק הם יכולים להגיע, מה עוד יש להם כדי לממש את ה… איך קוראים לזה… פוטנציאל…

ובתוך כל זה אני עדיין "מחפשת את עצמי", במה לעסוק, מה אני אוהבת, איך לממש את עצמי… והשיחה המוכרת הזו, אותה 'חידת חמיצר' שנשאתי איתי – "איך לפצח את הפוטנציאל", כל הזמן מזמזמת בתוך הראש שלי.

יום אחד פשוט נמאסה עלי השיחה הזו. החלטתי להיפרד ממנה באהבה ויחד איתה גם מחיפוש הפוטנציאל שלי. פשוט התחלתי לעשות.
בשיחה 'אקראית' גיליתי שלכישורים הטבעיים שלי להכיל, להקשיב, לתרגם אנשים ולהעצים אותם שלי יש בעצם שם, שזה מקצוע ועולם תוכן שלם שנקרא אימון והעצמה. הלכתי ללמוד באופן מסודר ולקבל תעודה על חלק גדול מידע שכבר היה בתוכי ואפילו לא ידעתי.
זו הייתה חגיגה של ממש. אף שיחה כואבת כבר לא זמזמה לי בראש. התחלתי לעבוד עם אנשים בצורה רשמית ומסודרת. פרחתי.

אנשים שפגשו אותי, כאילו שמכירים אותי כבר שנים, אמרו: "זה מדהים, את נמצאת בדיוק במקום שלך".
דווקא ברגע שנפרדתי מהחיפוש אחר הפוטנציאל שלי, התחלתי לממש אותו.