התפטרות שקטה

נושא שעולה לאחרונה כמעט בכל תהליך אימון עם מנהלים ובעלי עסקים.

לא נתקלתי בבעל עסק או מנהל שלא מופתע מהמגמה ושלא נשאר בעיקר עם סימני שאלה.

מזה ? למה זה ? ו...מה עושים זה ?

על מה מדובר ?   

בגדול, סוג של הורדת הילוך. Nine to five. עושים מה צריך וזהו.

לא מעבר. רק מה שחייבים. להנמיך ציפיות.

לא לתת לעבודה לשלוט בחיים.

קצת מספרים מסקרים : 21% מהעובדים הם " מתפטרים שקטים", 80% מרגישים שחוקים ושליש בקשו להפחית את שעות העבודה שלהם. רובים בטווח הגילאים 25 עד 45.

הסיבות העיקריות :

1. עבודה \ מאמץ נוסף שאינו מתוגמל.
2. פגיעה ברווחה הנפשית.
3. הפרת האיזון בין בית לעבודה.

רוב התגובות לתופעה הם שליליות – זה מעודד עצלנות, פוגעת בהתפתחות

ייתכן שיש בזה משהו, אבל אני אומר...שווה להסתכל על זה אחרת.

הנה קו למחשבה קצת אחרת בעניין.

בעיניי, הרעיון אינו נוגע להתפטרות ממשית, אלא לשרטוט גבולות יציבים וברורים בין חיים פרטיים ועבודה.

לעשות רק מה שהתפקיד דורש ולא מעבר לו.

מחקרים מראים  שמאז הקורונה ההיא החיפוש אחר משמעות בעבודה הפך להיות דומיננטי. בעל חשיבות. זה מה יש. זאת המציאות.

עובדים שואלים את עצמם מה המשמעות של מקום העבודה בשבילי ?

איך זה מסתדר עם הערכים שלי ?

איזה צרכים מקום העבודה מספק לי ( מלבד שכר ) ?

האם אני מוכן להתאמץ יותר בגין אותו תגמול ?

מה אפשר לעשות עם זה מחר בבוקר ?

1. להבין ולזכור שלכל עובד יש סיפור אישי משלו, ולכן חשוב לשוחח אתו באופן לא פורמלי. זה מקרב. זה בונה אמון.
2. להבחין בין מי שמגלה סימני שחיקה לבין מי שסתם "עייף" וחסר מוטיבציה.
3. יש בהחלט קשר בין אישיות למוטיבציה, וכאן נכנס המנהל לתמונה.

אל תניחו שהעובד חושב כמוכם, כי הוא לא !

נסו לאבחן אותו ברמת האישיות ומכאן למצוא את הדרך להניע אותו נכון.

משהו אופטימי למנהלים ובעלי העסקים, אם מעל 90% מה מתפטרים השקטים ציינו שהם לא אבדו את המוטיבציה, אלא שמבחינתם הדבר תלוי בתגמול גבוה יותר, זה בחלט מאפשר לייצר כלים ניהוליים מתאימים.