מידע ואודות
אודות העסק
אני רואה בזיכרוני ילדה כבת חמש, יוצאת לשדות לחפש פרחים. היא רוצה למצוא את הרקפת שהיא אוהבת. היא מוצאת, עומדת ומתבוננת בה. היא סופגת את הצבע הרך של הוורוד, את התקמרות הכתר ואח"כ הצורה הענוגה שבה הכתר יורד כלפי מטה ... היא מחפשת את ריח, מחפשת את הרוח של הפרח מבלי לדעת שזה מה שהיא אוהבת, זה מה שהיא רוצה להתאחד אתו. הילדה הזו היא אני. בכל ציור פרחים שאני עושה, אמצא בשדה את הפרח המסוים שמדבר אלי. אם זה הצבע, אם זה האור הנופל על עלי הכותרת, אם זה הריח. כך גם בנופים. הנוף מדבר, מספר לי את סיפורו. וכך גם עם פורטרטים- אני נמשכת אל המבע, אל הרגש העולה מהציור, אל הזרימה, התנועה. וכך גם בציור של הבד שעליו יושב האגרטל. הבד מספר לי את סיפור הרקמה, מביא את ניחוח הבית, את ההרמוניה השלמה שאני פוגשת בפרטים שאני בוחרת לצייר. יכולתי לצייר גם ציורים מופשטים - אני בחרתי להביא את יופיו של העולם, את החלקים ההרמוניים, הזורמים, מלאי הרגש שיש בעולמנו המופלא. זה מרטיט את ליבי, ושולח אותי בתשוקה עצומה אל הסטודיו- גם אם לוקח לי שעות ארוכות לתפוס את הרגע, את הרגש העולה. ולפעמים אני חוזרת שוב ושוב לאותו הציור, עד שאני מרגישה, שזהו, היופי הזה, המפעים, הזרימה, האור, אפילו הריח...הצלחתי להתחבר אליו. אני מציירת אהבה. "לילי גולדשוב בציוריה, שמה דגש על צבעוניות אשר יוצאת מתוך האובייקטים אותם היא בוחרת לצייר ומוקרנת לתוכם. כחלק מהזרם האומנותי של החזרה לציור, גם אצלה מתעוררת השאלה למה לצייר ולא לצלם? שאלה זו מקבלת משנה תוקף בעידן הנוכחי עם הקלות והזמינות הבלתי נתפסת של הצילום. התשובה שלה נמצאת בצבע ובצורה – פחות באובייקט. הצבעוניות, הצללים והתאורה, שרק המדיום של הציור יכול לתת להם את הביטוי המלא. לילי מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה, למדה ציור ואומנות ומשתתפת בתערוכות במסגרות שונות"
