מוטיבציה – חרב פיפיות היכולה לחתוך בשני כיוונים 

מה שכל מדריך ומורה צריכים לדעת על חוסר מוטיבציה, עודף מוטיבציה וכיצד הן משפיעות על הביצועים

מוטיבציה היא סם החיים. בלעדיה לא ייתכנו החיים, ואנשים המאבדים אותה קמלים, נעלמים ומתים.

לעומת זאת מי שיש לו בשביל מה לחיות, מי שיש לו מוטיבציה לעשות עוד דבר ועוד דבר, לצלוח עוד

אתגר ועוד אתגר, הוא או היא מלאים באנרגיית חיים בריאה. המוטיבציה היא המנוע ללמידה, לעשייה

ולהצלחה.

מוטיבציה, או הנעה, היא התכונה או המרכיב הפסיכולוגי הדוחף אדם לעשייה, להשגת יעד או למילוי צורף פסיכולוגי או פיזיולוגי. היא נחשבת לכוח רב עוצמה שמחזק פעולה מסוימת המכוונת למטרה. רעב, לדוגמא הוא כוח המניע לאכול, הצורך בהכרה ואהבה הוא מניע לפעולה חברתית ולהצטיינות, ועוד. שורשי המוטיבציה הם פיזיולוגיים, התנהגותיים, קוגניטיביים וחברתיים (לעיון ראשוני, ראה לצורך זה את ערך המוטיבציה בויקיפדיה, למשל, והגדרות נוספות).

במאמר זה בכוונתי להתמקד בתוצאות האפשריות של חוסר מוטיבציה לפעולה, ובתוצאות הלא טובות של עודף מוטיבציה או מוטיבציה מהסוג הלא נכון, ובעיקר במה המדריך או המורה הרוצים לטפח בני נוער, ללמד ערכים ודרך חיים טובה יכולים לעשות על מנת להשפיע ולהביא את תלמידיהם להצלחה.

תמצית ממצאים ממחקרי המוטיבציה המובילים

אין ספור מחקרים עוסקים בנושא המוטיבציה לעשייה, ללמידה ובעיקר על הדרך בה ניתן להניע בני אדם לעשייה על ידי אחרים. לדוגמא, סימן (2004), והטניק ומנשין (2008) מצאו חמישה גורמים ביצירת מוטיבציה או היעדר מוטיבציה בהוראת המתמטיקה. תחילה, הם מצאו כי מוטיבציה או חוסר מוטיבציה הם גורם נלמד. שנית, מוטיבציה היא פונקציה של התפיסה של התלמידים באם יש להם או אין להם יכולת מסוימת (במקרה זה היא היכולת ללמוד מתמטיקה). ממצא שלישי הוא שמוטיבציה פנימית עדיפה על פני מוטיבציה חיצונית (הבאה מתוך התערבות חיצונית של הורה, מורה או מדריך). הממצא הרביעי הוא שציפיות המורה, והדרך בה הוא משדר אותן כלפי קבוצות שונות הן גורם משמעותי ביצירת המוטיבציה. לבסוף, יש השפעה משמעותית מאוד של המורה על יצירת המוטיבציה.

נמצא כי מורה המצליח לעורר עניין, לגרות את הדמיון, ולהבהיר את היתרונות הפרקטיים שבלמידה מצליח ליצור מוטיבציה גבוהה יותר בתלמידיו. זה אולי המישור החשוב ביותר בו אעסוק במאמר הנוכחי.

מבין התיאוריות הרבות אשר פותחו על מנת להסביר את נושא המוטיבציה האנושית, אביא כאן רק מעט, שכן אין המקום מאפשר כאן דיון מורחב ואקדמי בנושא. הרצברג, בשנות השישים והשבעים למאה הקודמת, הדגיש את ההעצמה בתפקיד ובביצוע כגורם מרכזי בהנעה, לצד העשרה והרחבה בתפקידי העובדים. הוא טוען שאם מרחיבים את תחומי התפקיד לעובד, מאפשרים לו לבצע יותר פעולות, להיות אחראי על תהליכים ולא רק על פעולות, למשל, המוטיבציה שלו תגדל.

אחרים, לפניו, בתחילת המחקר אודות המוטיבציה האנושית הדגישו תנאים פיזיים כגון תאורה, ניקיון ותגמולים כספיים ואחרים על מנת ליצור מוטיבציה (ראה מחקרי מאיו, טיילור מתחילת המאה העשרים ועוד). אחרים התמקדו בגורם הרצייה, או בעונש ותגמול, וכדומה. היריעה כאן קצרה מלהכיל הכל. גוף המחקר הרלוונטי הוא רחב מאוד לכל מי שמתעניין בכך מעבר לנאמר כאן.

מן הידועות שבתיאוריות סביב נושא המוטיבציה האנושית, היא הגישה של מאסלו Maslow אשר בשנות החמישים הדגיש באמצעות טבלת הצרכים הבסיסיים של בני האנוש אחדים מהגורמים המרכזיים למוטיבציה, הן פנימית והן חיצונית. הוא התמקד בצורכי האדם, היוצרים מוטיבציה.

מבין הגורמים למוטיבציה חיצונית הוא ציין את הצורך החברתי, ומבין אלה הפנימיים את הצרכים הפיזיים, ובדגש יתר את הצורך בכבוד ובמימוש עצמי. הצורך במימוש עצמי נמצא אצלו בראש סולם הצרכים האנושיים.

לשיטתו, מורה ומנהיג היודע לספק צרכים אלה, יצליח היטב.

ממצאים חדשניים וכוללניים הרבה יותר הוצגו ב 2006 (ראה סטילס וקוניג) והם מרכזים את מרבית גוף הידע והתיאוריות הקיימות בתחום כיום, בתוספת חשיבות מימד הזמן ומימד הצבת היעדים. המחקר אף מציע נוסחה לניבוי המוטיבציה.

לענייננו די אם נעסוק בתפיסה הפשטנית ביותר של מוטיבציה, ובהיבטי עודף מוטיבציה מול חוסר מוטיבציה בעבודתם של מורים ומדריכים. במאמר עתידי נכל לדון באספקטים רבים אחרים השווים התבוננות מעמיקה.

עודף מוטיבציה

מחמט גורל (2008) חקר את השפעת עודף המוטיבציה על הישגי הספורט ועל הספורטאי. הוא מצא כי עודף מוטיבציה להצלחה גרם לספורטאים לרגשי כעס, חוסר ריכוז ואף לתגובות פיזיולוגיות כגון רעידת שרירים. הוא מצא שעודף מוטיבציה (הרצון לנצח בכל מחיר) גורם לתופעות שליליות הפוגעות למעשה ביכולת להצליח. מבלי להרחיב יתר על המידה, אפשר לראות את ההשפעה של רצון עז זה על ספורטאים, אשר בנוסף לאפקטים שצוינו על ידי מחמט, התנהגו בצורות לא מוסריות ולא מקובלות על מנת להגיע להישג בכל מחיר. ראו בעניין זה את הספורטאים המשתמשים בסמים שונים, ביניהם הדוגמא הטריה של רוכב האופניים המהולל ארמסטרונג. המטרה כמקדשת את כל האמצעים, הלא כן?

עודף מוטיבציה של המדריך יכולה להוביל את חניכיו-תלמידיו להתנסויות לא נכונות, להתמודדות "עקומה", לא ישרה, ובעקיפין למעשה הוא יכול בהחלט לפגוע בהם יותר משהוא עוזר להם. תפקידו של מורה הוא לפתח את חניכיו, על מנת שיוכלו להתמודד עם האתגרים בהם הם עוסקים גם הרבה זמן לאחר שהוא כבר לא נמצא לצידם על מנת לעודד ולהדריך את מעשיהם.

יש הטוענים כי תשבחות הן דרך נפלאה לעודד מוטיבציה, אולם יש גם תפיסה הטוענת כי יותר מדי תשבחות, בעיקר לא ממש מוצדקות, תהינה הרסניות למוטיבציה של הילדים. בעניין זה שווה לעיין במאמר האינטרנטי הבא, המתאר את הדרכים הנכונות לשבח בצורה אפקטיבית. מחברת המאמר, הדר' גוון דוואר, חוקרת מאוניברסיטת מישיגן, טוענת שתשבחות הן אפקטיביות במידה והן הוגנות, כנות, אם הן מתארות במדויק ובצורה ריאליסטית את מה שהמבוגר מבקש לעודד, או את המעשה בגינו הן ניתנו. הן אפקטיביות אם הן ניתנות בזהירות לגבי נושאים שהילד ממילא אוהב לעשות, או כשהן מטפחות פיתוח של כישורים ולא התמודדות והתחרות מול ילדים אחרים. חשוב כי התשבחות יינתנו בהתחשבות בגיל הילד, וברמת התפתחותו, משום שבגילאים שונים ילדים מגיבים שונה לתשבחות. בגיל צעיר הם "חיים על זה", ובגיל מבוגר יותר הם עלולים לפרש את התשבחות אף בצורה שלילית.

אני מבקש להוסיף מימד נוסף לניתוח זה. מניסיוני, עודף מוטיבציה יכול להיות אף גורם משתק, מעכב ומפריע. כשהשגת היעד היא חזות הכל, ובכל מחיר, אבל הכישורים אן ההכנות או הפעולות הנעשות אינן מספיקות או רלוונטיות, עודף המוטיבציה יכול להביא לידי תסכול ושיתוק בלתי מוסברים, במקום להביא לידי אותו סם ממריץ שהגוף מספק בשעת העוררות, האדרנלין, המסייע לאדם להתמקד, להתאמץ, ובסופו של דבר להשיג את יעדיו. צריך לזכור שאדרנלין יכול להניע אדם לפעולות הפוכות (להילחם או לברוח, למשל), כך שחשוב שבנייתו תהיה בכיוון הנכון, והכוונתו תהיה נכונה. כאן מקומו של מורה ומדריך טוב, היודע לכוון את תלמידיו, ליצור התרגשות, לעורר אותם לעשייה נכונה ומוסרית, אבל הכל במידה הנכונה ולא בצורה מוגזמת. וכבר אמר על כך הרמב"ם, שדיבר על חשיבותו של "שביל הזהב" אשר באמצע.

עודף מוטיבציה יכול אם כן להיות הרסני. הוא יכול לעוור, לגרום למורה (וגם לחניך) לא לראות ולא להכיר במציאות ובמגבלותיה, בצרכי הסביבה והתלמידים האחרים, לא לראות את התמונה הגדולה, שהיא תמיד מורכבת יותר מאשר הסיטואציה הפשוטה של ללמד או להתאמן ולאמן לדבר ספציפי ונקודתי. גם את ההשתתפות בתחרות הבאה, הקרובה, צריך לדעת לשים בפרופורציה הנכונה, כחלק מפרט אחד בתמונה הרחבה, הכללית יותר, כחלק מהדרך, דרך החיים.

חוסר מוטיבציה

ג'ואן ויטמור (1986) מאוניברסיטת קנט חקרה את השפעת חוסר המוטיבציה ואת סיבותיה בקרב צעירים ובני נוער. היא מצאה כי חוסר יכולת לפתור בעיות רגשיות שונות, הגורמות לחוסר מוטיבציה ולהישגים לימודיים ירודים הוא גורם הרסני היכול להפריע קשות בהתפתחותם העתידית של ילדים ובני נוער. הבנת שורשי חוסר המוטיבציה חשובה, אולם לא פחות חשובה הבנת המוטיבציה העצמית של המורה, והבנתו הוא את עצמו.

מורה או מדריך שהם חסרי מוטיבציה אמיתית לטפח את חניכיהם ותלמידיהם לא יצליחו לעורר בהם את הרצון להתקדם, ללמוד ולהצטיין. הניצוץ בעיני המדריך או המורה, האמונה במה שהוא עושה הם המרכיבים החיוניים ביותר ביצירת הצלחת התלמיד. חוסר מוטיבציה הוא אספקט מוכר יותר ומובן יותר הן בהשפעתו על הישגי תלמידים, והן ביכולתו של מורה ומדריך להצליח, ועל כן אתעכב על כך פחות כאן.

על מנת לציין בכל זאת לפחות כמה נקודות, אזכיר רק שגם למורים חשוב לבנות את המוטיבציה, ואת זה ניתן לעשות בכמה וכמה דרכים: תחילה ביחס הוגן ומכובד, המכיר במאמציהם ובתוצאותיהם, בעידוד הישגיות באמצעות תכניות להכרה ותגמול, באמצעות הכשרה מתמדת ותשומת לב חיובית וכנה. נכון הדבר כמובן גם לגבי התלמידים והמדריכים הצעירים. והיריעה עוד רחבה, כמובן.

חשוב לזכור שמדריכים ומורים פועלים אף הם על בסיס תקווה, תחושת שליחות והרגשה שמה שהם עושים יכול לשנות משהו, הוא משמעותי, מקדם ומוערך על ידי המנהלים. לקריאה נוספת בתחום זה שווה לעיין במקור מספר (1) למטה. יש חומר מחקרי רב על הקשר שבין תקווה ומוטיבציה, לא נצליח להזכיר הכל כאן.

מוטיבציה מהסוג הלא נכון

בנוסף לשתי הסוגיות שנדונו לעיל, אני מבקש להפנות את הקורא לסוגיה נוספת, והיא הסוגים הלא נכונים של מוטיבציה, וכיצד הם עלולים להשפיע לרעה על הצלחת המורה והצלחת תלמידיו.

אם נשאל את רוב המורים והמדריכים, הם ידעו לומר ולצטט כי חשוב מאוד לעודד וליצור מוטיבציה בקרב התלמידים, אם רוצים להגיע להישגים. מאידך, לעיתים קרובות המורים לא מסכימים עם ההנחיות הניתנות להם בהקשר זה, או לא מאמינים באמת בסגנון זה. לעיתים הם לא מבינים את הדרך בה ניתן להשיג מוטיבציה או לחזק אותה, או מחזיקים

בדעות ו"תיאוריות" מוטעות ולא נכונות לגבי הנושא. יש החושבים שרק שיטות נוקשות ישיגו הישגים, או שיצירת מוטיבציה איננה חלק מתפקידם כמורים, למשל.

המקרים ההרסניים ביותר הם אלה אשר בהם המורה פועל בעצמו מתוך המוטיבציות הלא נכונות. למה הכוונה? אסביר.

כשהייתי נער, הכרתי מורה לאומנות לחימה שהיה לי הכבוד להתאמן איתו. היה זה אדם המוכר היטב בתחומו, ועל אף כי הלך כבר לעולמו, לא אזכיר את שמו מטעמי כבוד. הנקודה היא שמוכשר ככל שהוא היה, הוא נהג לפגוע בחניכיו, פיזית ומילולית. הדבר בא ממקום של רגשי נחיתות, שלאור כשרונו הרב לא הייתה להם כל הצדקה אמיתית. הוא היה איש מוכשר מאוד, קרבי מאוד, מבין היטב את תורת הלחימה ומתחרה רציני ביותר על המזרון.

אולם כמורה, הוא היה גרוע, לדעתי, והשיג לעיתים את ההפך מיצירת מוטיבציה. הוא ידע ליצור חרדה, פחד, וחשש מלהיתקל איתו, משום שנהג להדגים לחניכיו, ודווקא ליותר מוצלחים שבהם, כי הם לא מספיק טובים, או אולי שהוא הרבה יותר טוב מהם, וגם שלעולם הם לא יגיעו לרמתו שלו. הוא נהג "להדגים" זאת באמצעות הפלה, מכה או דחיפה של חניכיו, על מנת להראות להם שעמידת המוצא שלהם לא הייתה טובה מספיק, שהבנתם את התרגיל, או מהירותם איננה מספקת, ועוד. התוצאה הייתה שחניכים חששו לשאול אותו שאלה, לא רצו במיוחד את קרבתו, והשתדלו מאוד "רק לא ליפול לידיו", ולצאת מהאימון בשלום. הנקודה ברורה, אני משער.

לימים, הזדמן לי גם לעבוד עם מנהל כזה, אשר, נערץ ככל שהיה על כפיפיו, העביר מסר מתמיד של "אתם לא מבינים כלום, רק אני יודע" וכדומה. ומאחר ולעולם לא לימד אותם כיצד להגיע לרמתו, לא נטע בהם השראה, הם אכן לא הגיעו לרמה גבוהה יותר, ובפגישה הבאה איתם חזר שוב לומר להם כמה הם גרועים וכמה הוא טוב. לביצועים בשטח זה כמובן לא ממש עזר.

ישנם סוגים נוספים של מוטיבציה לא נכונה. כשהמורה עצמו פועל מתוך פחד או חשש לעבודתו, או רוצה הוא עצמו לנצח בכל מחיר, ולו גם בהתנהלות לא נכונה או לא בטיחותית של חניכיו, כשהוא איננו מטמיע בהם ערכים נכונים, כבוד לזולת, רצון ללמוד יותר מאשר רצון לנצח, סבלנות ואדיבות, הוא מוביל את חניכיו לדרך הלא נכונה, ובטווח הארוך עשייתו איננה נושאת את הפירות הרצויים.

בתיאוריות המוטיבציה והלמידה, כמו גם בתורת העונשין, בקרימינולוגיה (ראה לדוגמא שוהם, 2010), מודגש כי תגמול והנעה פנימיים אפקטיביים יותר מאשר אלה הבאים מבחוץ, וכי ככל שהתגמול והעידוד הופכים עם הזמן לפנימיים יותר, האפקט שלהם מאריך יותר זמן. כמו כן, ידוע כי ענישה הינה אפקטיבית לטווח קצר ובעיקר בנוכחות הגורם המעניש, ואילו אפקט השבח, העידוד, ויצירת המוטיבציה הפנימית מאריך הרבה יותר, ופועל גם בהיעדר הגורם המתגמל, בסופו של דבר.

כאשר מורה איננו מרגיש שליצור מוטיבציה בקרב תלמידיו זו העבודה שלו, כאשר המדריך איננו מודע לחשיבות הרבה של תפקידו כמעורר מוטיבציה, לפני הכל, קשה להאמין שהוא יוכל להגיע לתוצאות יוצאות דופן, אם בכלל, או שיוכל להשפיע על חניכיו בטווח ארוך ובצורה משמעותית.

חשוב לזכור את כל אלה בבואנו לחנך ילדים ובני נוער.

האתגר האמיתי

האתגר האמיתי בנושא הנדון במאמר זה הוא איך להצליח להיות בו זמנית גם מלא וגם ריק. כלומר, להיות בעת ובעונה אחת גם יין וגם יאנג, אם תרצו (ראו על כך רקע קצר כאן) . מדובר בשני היסודות הסיניים היודעים, המנוגדים והמשלימים זה את זה, הנמצאים בטבע.

זאת אומרת, האתגר הוא להיות בו בזמן מלא במוטיבציה חיובית, ממלאת, מרוממת, מקדמת לעבר הצלחה ולעבר השגת היעדים האישיים ואלה של החניכים, ובאותה העת להיות ריק מעודף מוטיבציה, או מאגו, מאנרגיה מעוורת, המהווים מכשול בפני ראיה מפוקחת של כל הסביבה, צרכיה, מגבלותיה, דרישותיה, כך שנוכל לכוון את מאמצינו בצורה אפקטיבית לעבר השגת מטרותינו.

כך, בבואנו לחנך אנשים צעירים, אי אפשר לנו להצליח ללא אותה מוטיבציה, אותה התלהבות, אותה מנהיגות מרגשת המדביקה אנשים סביבנו ומניעה אותם לעשות יותר, להתאמץ יותר, להצליח יותר. מאידך, אם נתעלם מיכולות הסובבים אותנו, ממצוקותיהם, מצרכיהם הרגשיים והפיזיים, ולא נתחבר אליהם בצורה אינטימית, אנושית, קרובה, אם לא נצליח לתת להם השראה של ממש, לא נצליח במשימתנו ולא נביא אותם לתוצאות הרצויות כל כך.

לכאורה זהו פרדוקס ודבר בלתי אפשרי.

למעשה, זהו האתגר האמיתי של המורה. רק מי שידע לנווט בתבונה בין עודף מוטיבציה לחוסר בה, רק מי שידע להתנער ממוטיבציות מהסוג הלא נכון, יצליח. אבל אלה שיש בהם יכולת זו, מובטח להם לא רק הישג מזהיר, אלא כיף לאורך המסע. ואין ספק שזהו אכן מסע. מסע של מורה אל עצמו ואל תלמידיו, מסע מרגש, מאתגר ומלמד את כל משתתפיו.

השראה ותקווה כמפתחות להצלחה

דנתי הרבה בעניין המוטיבציה, אבל איך לעורר אותה? מה צריך מורה לעשות על מנת להצליח לעורר תחושה חמקמקה זו החיונית כל כך להצלחה? מוטיבציה נוצרת, לדעתי, משני מרכיבים עיקריים: תקווה והשראה. תקווה היא אותו רגש, שהמאמין בו יש לו סיבה לקום ולהתאמץ, להשקיע, לצאת מאזור הנוחות הקיים ולעבור אתגרים וקשיים שלא חשב כי ירצה אי פעם לפגוש. התקווה להצליח, האמונה שזה אפשרי הם כוח אדיר בהנעה לפעולה. תקווה ואמונה אף קשורים זו בזו?

השראה, מאידך, היא המתנה הגדולה ביותר אשר מורה יכול לתת לתלמידיו. היא כוללת בתוכה את נטיעת התקווה בהם על כי הדבר אפשרי, אולם יש בה גם גורם נוסף, שהוא זה הנותן את ההשראה ממש, זוהי הצגת הדרך, ה"איך", ה"הנה איך אני עושה את זה” ויותר מכל דבר אחר, היא כוללת את ה"הנה איך תוכל גם אתה להגיע לכך" החשוב כל כך.

לסיכום

העבודה של אנשי החינוך לא פשוטה היא. גם כאשר מוקצים לכך משאבים אדירים, התוצאות אינן מובטחות. כפי שציינתי לעיל, מורה המצליח לעורר עניין, לגרות את הדמיון של תלמידיו, ולהבהיר להם את היתרונות הפרקטיים שבלמידה אותה הוא רוצה להעביר, יצליח ליצור בהם מוטיבציה גבוהה יותר, ומכאן שהוראתו תהיה אפקטיבית יותר.

למי שמנסה לחנך באמצעות שימוש מושכל באומנויות הלחימה, עשויים להיות לו כמה יתרונות, שאם ידע לנצלם היטב, יוכל להגיע לתוצאות טובות גם באמצעות משאבים מצומצמים.

החניכים והתלמידים של מדריך אומנויות הלחימה מגיעים אליו מלכתחילה עם מוטיבציה גבוהה, עם רצון עז להיות נוכחים בפעילות, ללמוד ולהדמות לסנסי, למורה המוביל. הם כמהים לחקות אותו או אותה, רוצים להדמות לו, ורוצים ללמוד את כל מה שיש לו לתת. זהו יתרון שלמרבית המורים בישראל כמעט ואין, לפחות זה איננו מובנה. כמה תלמידים אנו מכירים, אשר מראש, ועוד לפני שהחלו ללמוד, כמהים להגיע לשיעור של מורה א' או מורה ב', שרוצים לחקות אותו ולהיות כמוהו? כמה מורים אנחנו מכירים ששמם הולך לפניהם ככאלה אשר תלמידים באים אליהם ממרחקים עם רצון עז לקבל מהם הדרכה והנחיה? נקודה למחשבה.

יש באומנויות הלחימה כל מה שצריך על מנת לגרות את הדמיון. יש בהן תרבות עשירה, מסורת מוכחת, סדר, ארגון, הגדה ותהילה. צריך רק טיפה כישרון וקצת כוונה טובה ומעט השקעה על מנת לגרות את דמיונם של המתאמנים הצעירים. באשר לערור עניין, מיותר כמעט לציין. זה קל מאוד. לניחוח האקזוטי של אומנויות הלחימה, עם הטעם והקישוט של המזרח הרחוק, יש בו עניין רב אף למי שרק מסתכל מהצד.

לבסוף, להבין מהצד הפרקטי את יתרונות העיסוק באומנויות הלחימה, עם המשמעת, הביטחון העצמי, היכולות הגבוהות שטמונות בעיסוק זה הוא ממש דבר קל. רק מדריך גרוע ידע לפספס את הפוטנציאל הטמון ביתרונות אלה בבואו לפתח את חניכיו, בבואו לחנך אותם לדרך חיים טובה ולהצלחה.

בין תכונות רבות אחרות, הנדרשות לכל מורה ומדריך טוב על מנת להצליח עם תלמידיו, היא היכולת להיות בו זמנית מלא במוטיבציות מהסוג הנכון, ובאותה העת להיות ריק ממוטיבציות מהסוג הלא נכון. מסוגלות זו יכולה להיות הגורם המבדיל בין מורה מוצלח ולבין מורה כושל, בעיקר כאשר הוא מנסה להשפיע על חייהם והתנהגותם של אנשים צעירים.

מדריך אומנויות הלחימה (וכל מדריך או מורה אחר, באותה המידה) המנסה לחנך צעירים לחיים נכונים וטובים, לנתינה חברתית וקהילתית, לחיים מוסריים וראויים, לדו קיום בשלום, ולערכים טובים, כדאי שיכיר את הסוגיה הזו, את האתגר הזה, כדאי שיתעמק בכך בצורה מקצועית, יחשוב, ילמד, ויצליח לעקוף את המכשולים שהיוהרה, עודף המוטיבציה והמוטיבציות מהסוג הלא נכון יכולים להעמיד בפניו.

כולי תקווה כי במאמר צנוע זה הצלחתי לסייע בתהליך מרתק זה ולו במעט. 

קריאה מומלצת:

1. על מורים, מוטיבציה והצלחה אפשר לקרוא עוד בירחון 4 הממ"ים, גיליון 25, משרד החינוך, תשס"ט
2. סטילס וקוניג, תיאוריה אינטגרטיבית זמנית של מוטיבציה, פרסום האקדמיה לניהול, 2006
3. שלמה גיורא שהם, סוגיות בתורת הענישה, הוצאת אח, 2010
4. Joanne R. W., Understanding a lack of motivation to excel, 1986, Gifted Child Quarterly, p30
5. Mehmet, G.,2008, Effect of Excessive Motivation on Sport, The Social Sciences, 3, 654-663
6. Motivational Strategies for Teaching Mathematics,  Dr. Carol Seaman, 2004
7. Teaching Mathematics in the 21st Century: Methods and Activities for Grades 6-12, by L. Huetinck, S.N. Munshin, 2008
8. The unfettered mind, writings of the Zen Master to the Sword Master, Takuan Soho, sixteenth century, translated to English by William Scott Wilson, 

הכנס טקסט כאן