רות ומנחם הם זוג לקראת סוף שנות השישים שלהם.

שניהם יצאו לפנסיה לפני מספר שנים. רות עבדה כל חייה כמורה בבית ספר יסודי, ולמנחם הייתה סוכנות לתיווך דירות אותה מכר ברווח נאה.

בנם הצעיר מבין השלושה התחתן כמה חודשים לפני כן, ובפעם הראשונה לאחר הרבה שנים הם נשארו לבד בביתם הגדול שבקריות.

מאחר ושלושת ילדיהם עברו למרכז, החליטו למכור את הבית ולהתקרב אל הילדים והנכדים.

הם רוכשים דירה צנועה בת שלושה חדרים בצורן, משאירים כסף בחסכונות "לשעת צרה" כמו שמנחם אומר, ומחליטים שעם שאר הכסף הם הולכים "להתחיל לחיות" (דברי מנחם).

צעירים ברוחם, תמיד חייכניים ואופטימיים, אוהבים את החיים. רות אשה מאוד עליזה, תמיד מגיעה מתוקתקת ומטופחת, כאילו יצאה לפני שתי דקות מהמספרה, ותמיד עם תיק תואם לנעליים. מנחם מגיע בחיוך רחב, לבוש בצורה צעירה בג'ינס, טי-שרט ונעלי ספורט ותמיד פותח את דבריו בבדיחה או הלצה.

בפרק הזמן שבין רכישת הדירה לבין קבלתה, כ-18 חודשים, הם עוברים לגור בדירה של מכרים, שבדיוק התפנתה, במרכז תל-אביב.

הם מגיעים אלי עם מעצבת פנים, בת של חברים.

המעצבת לא עושה שינויים מהותיים בדירה, אבל משתוללת עם צבע. כי רות מאוד מאוד אוהבת צבע. וכמה שיותר, יותר טוב.

הם מזמינים מטבח לבן עם קלאפות מזכוכית ועם שיש אדום, כי רות מאוד אוהבת אדום.

"את בטוחה שאת רוצה שיש אדום?" אני שואלת אותה "ומה יקרה אם ימאס עליך?"

"אדום אף פעם לא נמאס עלי" היא עונה לי "תראי, כבר שלושים שנה לא החלפתי את צבע הלק" והיא מנופפת מולי בציפורניים מטופחות ומאוד אדומות.

על הקירות במטבח אריחי חיפוי צבעוניים. צבעוניים מאוד. המעצבת נמצאת כמעט יום שלם באתר, בהשגחה על הרצפים, כדי שיחפו "בדיוק כמו שאני רוצה".

חדר האמבטיה הכללית זוכה לרצפה בגוון תכלת בהיר ולארון אמבטיה בצבע כחול. מזל שהקירות לבנים.

חדר הרחצה הקטן גם הוא לא מקופח. הרצפה בצבע חרדל והארון בבורדו מבריק. בתוך המקלחון חיפוי פסיפס המורכב מריבועים קטנים קטנים, בכל צבעי הקשת.

מנחם מביא לאתר רובה צבעונית, כי "הרובה שלכם רגילה ומשעממת".

בכל הזדמנות שהם באתר הם מספרים לי על הבילויים שלהם, החברים החדשים שהכירו בתל-אביב, החבורה שנפגשת בכל בוקר על שפת הים, החוגים אליהם הצטרפו, הטיולים בארץ ובחו"ל, ערבי הריקודים ("את יודעת? התחלנו לרקוד סלסה").

אני אומרת להם שאני מקנאה. אז הם אומרים לי "את תראי, ברגע שהילדים יצאו מהבית, רק אז תתחילי לחיות".

כל מי שנכנס לדירה מתפעל מהצבעים, או מהתעוזה של הדיירים.

"בטח זוג צעיר" כולם אומרים לי. ואני אומרת שכן. אכן זוג צעיר.

הבניין מוכן, הדיירים מקבלים מפתח, והמשאיות של חברות ההובלה מגיעות ללא הפסקה.

בוקר אחד נכנסים אלי רות ומנחם ואיתם בחורה צעירה, כבת 25.

"תכירי" הם אומרים לי "זו קרן, הדיירת החדשה ששכרה את הדירה שלנו".

"באמת? אתם לא עוברים לגור פה? אחרי כל ההשקעה?" אני שואלת בפליאה.

"נראה לך שנבוא לגור פה? במקום המשעמם הזה?" מנחם עונה לי "אנחנו נשארים בתל-אביב. כאן זה מקום לזקנים".