איריס, אישה נמרצת ותוססת, מורה לערבית, רכשה דירת 3 חדרים בפרוייקט במודיעין.

לאחר גירושיה, היא חיפשה דירה קטנה ונעימה להתחיל את פרק ב' של חייה, יחד עם 2 בניה, האחד חייל בסדיר והשני תלמיד בחט"ב.

בהתרגשות רבה היא יושבת איתי וחולקת את חלומותיה.

מקווה מאוד שעם הדירה החדשה תופיע גם זוגיות.

איריס נטולת כל ראייה מרחבית, הקווים בשרטוטים רק מבלבלים אותה וקשה לה לדמיין איך תראה הדירה במציאות. אני לוקחת אותה לסיור בדירה אחרת, דומה לשלה, שנמצאת כבר בשלב מתקדם של הבנייה, על מנת לעזור לה להבין טוב יותר ולראות בצורה ויזואלית איך תראה הדירה.

יחד אנחנו מתכננות לה את הדירה, תוך התאמה לה ולשני בניה המתבגרים, שאמנם חולקים אותו חדר, אבל כל אחד מהם מקבל פינה אינטימית משלו.

חלומה הגדול הוא מטבח מרווח, ב"סגנון כפרי-לייט" ובמרכזו "אי עם משטח בוצ'ר".

למרות שאני מראה לה, הן בשרטוט והן במציאות, שאין מקום ל-אי חלומותיה, והדירה קטנה וקומפקטית, היא מתעקשת.

אז איריס מקבלת גם אי.

איריס מגיעה לאתר כמעט בכל יום ראשון בבוקר, כי יש לה "שעה ראשונה חופשית", תמיד עם 2 כוסות קפה-טו-גו וקרואסונים, לה ולי, תמיד בחיוך ובהתלהבות. ותמיד עם חלומות ופנטזיות. מתייעצת איתי לגבי הריהוט, קיר הבריקים ש"כל-כך בא לי", הטפט הרומנטי בחדר השינה, הריצוף-דמוי-דק במרפסת-השמש הקטנה.

תהליך הבנייה מתקדם. השרטוטים על הנייר הופכים לקירות של ממש.

הריצוף, 60/60 קרם מבריק, שאיריס כה אוהבת, כי אצלה "הכול חייב להיות מבריק ונוצץ", אוטוטו מגיע.

ביום ראשון אחד, נפתחת דלת הקראוון שלי בסערה.

תלתליה השחורים של איריס מתקרבים אלי בעצבים.

"את לא מאמינה!".

אני נבהלת.

"מה קרה?"

"הייתי בדירה בשבת, ואת לא יודעת מה ראיתי! כל הקיר מעל המיטה שלי מלא פסוקים בערבית מהקוראן. ואני מבינה ערבית, שכחת שאני מורה? לא ישנתי כל הלילה בגלל זה!"

"נו, אז מה הבעיה?" אני עונה לה "אחרי טיח וצבע לא יראו כלום".

"תגידי, את רצינית?" היא עונה לי בטונים הולכים וגוברים "נראה לך שאני אוכל לישון בחדר הזה, כשאני מדמיינת כל לילה שמעל הראש שלי כתוב "בסמיללה א-רחמן א-רחים"?"

אני קוראת בדחיפות למנהל העבודה. כשהוא מגיע, היא מספרת לו (יותר נכון צועקת לו) שוב את הסיפור. הוא מבטיח לדבר עם הפועלים כדי שימחקו הכול. אבל איריס לא מרוצה.

"לא מעניין אותי, אני לא מוכנה לישון כשהמיטה נשענת על קיר עם פסוקים מהקוראן. כל לילה כשאלך לישון אזכר בזה".

"אז מה את מציעה לעשות?" שואל אותה מנהל העבודה, שכבר איבד את סבלנותו ומחכות לו אלף-משימות-יותר-חשובות-מלהרגיע-את-הדיירת-העצבנית-איריס.

"אני רוצה להזיז את המיטה לקיר השני" היא צועקת "ואם לא, אני אפנה להנהלה".

כמה שאנחנו באתר אוהבים כשמאיימים עלינו בפנייה ל"הנהלה"… למזלנו, ה"הנהלה" מגבה אותנו בכל מקרה ובכל מצב, וזה לא בדיוק הטיעון שעובד.

אבל אנחנו כן משתדלים ללכת לקראת הדיירים ולעזור ככל שניתן. כמובן, לא תמיד זה אפשרי.

אנחנו בודקים אם ניתן לבצע את השינוי שאיריס מציעה.

הדירה עדיין לא מרוצפת, ולכן מנהל העבודה מאשר.

מבחינת צורת וגודל החדר, אין בעיה.

אבל כל תכנון החשמל לא מתאים. השקעים שמיקמנו בצורה נסתרת לצידי המיטה, ההכנות למנורות הקריאה, שאיריס כה רצתה כי היא "אוהבת להירדם עם ספר". הכול צריך להשתנות.

"זה יעלה הרבה כסף" אני אומרת לה, תוך תקווה בלב שזה מה שישכנע אותה לוותר.

חבל לי שהיא תיכנס להוצאות כספיות מיותרות. אני יודעת כמה התקציב שלה דחוק, והיא חוסכת שקל לשקל, כי לא קל לה לפרנס את עצמה ואת שני בניה ממשכורת של מורה.

ואני גם יודעת, שביום שתכנס לדירה, היא תשכח את הפסוקים על הקיר.

זה לא עוזר.

"לא מעניין אותי כמה זה עולה" היא אומרת בטון כועס "אני אחתום לך על מה שאת רוצה, העיקר שתבצעו את השינוי".

אז אני קצת מעגלת פינות, ומבקשת מהחשמלאי שיעשה הנחה.

ואיריס חותמת על התכניות החדשות ומשלמת.

הפועלים נכנסים מחדש לדירתה של איריס וממהרים לבצע את השינויים, כי חייבים להתחיל לרצף.

הפסוקים על הקיר נמחקים, צנרת חשמל חדשה מותקנת בחדר השינה, ואיריס מרוצה.

וביום ראשון בבוקר, שוב נפתחת דלת הקראוון, ושוב חוזר הקפה עם הקרואסונים ועם החיוך-של-איריס.