אופיר, רווק נצחי, מאצ'ו תל אביבי. בתחילת שנות הארבעים לחייו. ההורים לחצו עליו שיקנה דירה. הבטיחו לממן לו כמעט הכול. רק שיעזוב כבר את הדירה השכורה והישנה בפלורנטין, ויתיישב סוף סוף ב"מקום נורמלי". אולי זה מה שיביא את הכלה המיוחלת.

אופיר נשבר והסכים, וקנה דירה בצורן. האמת, שמעולם לא הכיר את "המקום הנידח הזה" כדבריו. "מה לי ולצורן?" הוא התלונן. מילא, דירה בגבעתיים, רעננה, מוכן אפילו "להתפשר" על קריית אונו. אבל צורן?

אבל הכסף שלו ושל הוריו לא הספיק לדירה בגבעתיים, רעננה או קריית אונו.

אז הוא נאלץ "להתפשר" על דירה בצורן. דירת 4 חדרים עם מרפסת גדולה ונוף למערב, לפרדסים.

אני יושבת מולו, ומקשיבה לרעיונותיו לגבי תכנון הדירה מחדש.

"אני רוצה להפוך הכול לאופן-ספייס. חדר שינה אחד, מקלחת ענקית עם ראש גשם גדול ומערכת ג'טים מפנקת, שרותי אורחים, כי אני לא רוצה שיכנסו למקלחת הפרטית שלי, וכל השאר חלל אחד גדול. מטבח מינימלי, כי אני במילא לא מבשל. העיקר שיהיה מקום למיקרו ולמקרר יין".

אני מנסה לשכנע אותו שלא כדאי. מה יקרה אם יתחתן בקרוב והמשפחה תתרחב? ואולי האחיינים החמודים שלו, או אפילו הוריו הלא צעירים, ירצו להישאר ללון אצלו?

הוא מתעקש.

"בינינו, קניתי את הדירה רק כדי להפסיק את הנדנודים של ההורים, במיוחד של אמא. אני לא מתכוון להתחתן, לא בעתיד הקרוב, ולא בעתיד הרחוק. טוב לי ככה".

בלב כואב אני מוחקת מהתוכנית קירות, מבטלת חדר אמבטיה, מקטינה את המטבח ומגדילה על חשבונו את חדר הרחצה.

התוכניות עוברות לשטח, לא לפני שמנהל העבודה בא לברר איתי אם "אין טעות בתוכניות ולמה חסרים חדרים".

חולפים כמה חודשים. בוקר אחד מתייצב אצלי אופיר עם בחורה צעירה.

"תכירי" הוא אומר לי "חברה שלי, שירלי. באתי להראות לה את הדירה".

"אתה יודע שאי אפשר באמצע השבוע" אני אומרת לו "רק בימי שישי בתאום מראש".

הוא מתחנן.

"בבקשה, תעשי לי טובה, רק פעם אחת. שירלי גרה בצפון וקשה לה להגיע בימי שישי".

כמובן שאני לא יכולה לעמוד בפני התחנונים. וגם קצת בהלם מזה שיש לו חברה.

אז גם אני קצת מתחננת למנהל העבודה, שיאשר באופן חריג וחד פעמי לדייר לעלות לדירה באמצע השבוע.

והם עולים.

ולאחר כחצי שעה הם חוזרים. ושותקים. ואני רואה על פי תנועות הגוף שלהם, שהם רבו.

"איך הדירה? " אני שואלת, מנסה לשבור קצת את הקרח.

לא עונים.

"קרה משהו?".

שכחתי לציין, שבמסגרת תפקידי שימשתי פעמים רבות פסיכולוגית, יועצת זוגית ומגשרת.

ואני יודעת בדיוק מה קרה.

"שירלי לא מרוצה מזה שיש רק חדר שינה אחד ומקלחת אחת, והיא טוענת שהמטבח ממש ממש קטן. היא אוהבת מאוד לבשל ולאפות" אומר לי אופיר.

כמובן ששירלי מנצחת. וחדר שינה נוסף מתווסף, אמבטיה נוספת נבנית מחדש ולמטבח מתווסף אי עבודה גדול, שנוגס מהחלל העצום של הסלון.

וזה עולה לאופיר הרבה מאוד כסף. אבל העיקר ששירלי מרוצה.

מגיע מועד מסירת הדירה.

אופיר מגיע, מלווה בהוריו. שירלי איננה.

כולנו עולים לדירה, מתחילים למלא את פרוטוקול המסירה.

כשאנחנו מגיעים למטבח, הוריו ואני מתלהבים מהאי הגדול והמושלם, עם משטח השיש המהמם.

"איך שירלי תהנה לאפות כאן" אני אומרת לו.

הוא מסתכל עלי.

"אנחנו כבר לא יחד, נפרדנו לפני חודשיים".