אף אחד מאיתנו אינו חף מטעויות. השאלה: מתי אנחנו מסוגלים להודות בטעויות שלנו, בפני עצמנו ובפני האדם שנפגע, להתנצל ולבקש סליחה. ההכרה ולקיחת האחריות על הטעות שנעשתה, מפחיתים מעוצמת הפגיעה. גם הפוגע משתחרר ממשא האשמה, אותו הוא נושא על גבו. 

 כך, למשל, מסופר ב"מלאך", של הסופר הפרואני חיימה ביילי, על מסע של בן שאינו סולח לאביו, אל האבא הגוסס. עוזרת הבית החכמה, מסייעת לבן לבחון ולראות מחדש את הקשר עם אביו, ולמחול לאב.  התחברתי לסיפור באמצעות סיפורים רבים של מטופלי, שמשתפים אותי בהתלבטויות שלהם: לסלוח לאדם שפגע בי, או להמשיך בנתק (לפעמים עד סוף החיים), בעלבון  ובזעם על אותו אדם. :" אבי שוכב כבר על ערש דווי" ,  מספר לי מטופל צעיר בשנות השלושים לחייו, שננטש על ידי אביו בהיותו בן עשר.  "הקשר נותק לפני שנים. אולם כשנודע לי שהוא גוסס, אני מתלבט אם לצלצל אליו ואולי לנסוע לבקר אותו..."

 תוך תהליך בדיקת הקונפליקט הפנימי "לסלוח או לא לסלוח",  הגיע להכרה שאם לא יסלח לו, לא תהייה לו עוד הזדמנות נוספת לתיקון ולסגירת המעגל. 

  תהליך הסליחה כרוך בלקיחת אחריות, מרכך ומפחית כעסים, עוזר לסיים מלחמות בין בני זוג, ילד והורה, או שותפים בעבודה. 

 אם השפלת או העלבת את האחר, אל תראה בבקשת הסליחה חולשה. להיפך: זהו ביטוי לבגרות נפשית, אחריות וחוכמה.