ראשית, אני רוצה להודות לך על עיצוב התערוכה הווירטואלית שהעלית לאינטרנט בנושא "ניכור". קריאתך, כאוצרת, לקבל ציורים או צילומים שיוצריהם מתייחסים אליהם כביטוי של ניכור כתחושה סובייקטיבית או כבחינה הגותית של המושג, פתח כר נרחב לעבודות שהשכלת לארוג אותם לכלל תצוגה מעניינת מאוד. פתיחת התערוכה במפגש אינטרנטי (וובינר), אליו המציגים הזמינו קהלי יעד משלהם היה רעיון מוצלח מאוד. ברקע להכנת התערוכה ביקשת מהמציגים שייתנו שם לכל אחת מהעבודות אף כי לא הצגת את השמות (וטוב שכך). אחר כך בקשת שכל אחד יכתוב על עצמו ועל העבודות שהוא מציג, וכאן היו גם מי שבחרו לתת שם לעבודתם. מהמידע הזה שאספת ומהעין השיפוטית שלך כאוצרת - השכלת להתרשם, לערוך ולקרא את תמצית ההתייחסות של כל אחד מהמציגים בתערוכה לעולמו האמנותי והפרטי. כך נפרש בפני המאזינים שגם צפו בהקרנת העבודות מגוון של תחומי עיסוק, גישות לאומנות, תפיסות עולם, חוויות מעצבות והתייחסויות להוויה האישית ו/או האנושית. תמונת הרקע האישי של כל אחד מהמשתתפים אפשרה לי להתרשם ממגוון רחב של רגשות, מחשבות ותפיסות לצד הצצה של "כהרף עין" בהסטוריה אישית שלעיתים נרמזה או נוסחה בפרשנויות למושג "ניכור". גישתך זו לפתיחת התערוכה העירה בי את הרצון לשוב ולהתבונן בחלק מהן. עבורי, פתיחה זו היתה למעשה פתיחת צוהר לעולם מושגי רחב ולביטויו האנושיים הרבים. שוב עלתה בי התובנה שיש כל כך הרבה מן המשותף גם בין זרים. כשאנשים בוחרים לספר משהו על עצמם – לעיתים עולה אצל המאזין שהם מספרים משהו מסיפורו ועולמו. זו תחושה של שיתוף רגשי וערכי שיכולה לשוב וללוות את הצפייה המחודשת בעבודות שעל קיר הגלריה הווירטואלית. תודה לך על יוזמת התערוכה, על הפתיחה הפומבית שערכת לה ועל תכניה.