הם יושבים מולי,
אמא ובנה.

הוא שמן, נבוך מהמעמד,
הוא מתבייש לספר שהוא אוהב רק פסטה ושניצל.
ושהוא לא אוהב ירקות.
הוא מתבייש לספר שלפעמים הוא אוכל בהחבא.

אפילו כשהוא לבד בבית הוא מרגיש רדוף ואוכל בחטף.

ואמא שלו, גם היא נבוכה מהמעמד.
אולי היא מרגישה אשמה?

פה אחד הם מבקשים תפריט.
באמת?!?!
אתם חושבים שזה מה שיעזור?
אתה בקושי אוכל את האוכל של אמא,
לא נוגע בירקות טריים,
אוכל מגוון מצומצם של מזונות,
איך אפשר בכלל לכתוב תפריט?
ואם אכתוב אז תאכל? ומה שלא ייכלל בתפריט, לא תאכל? אולי האכילה בהחבא תגבר.

ומהצד של אמא- לשנות את כל רשימת הקניות והבישולים בשביל שיתאים לתפריט של אחד מבני המשפחה? פחות.

אם אתם שואלים אותי, תפריט נראה כמו הרעיון הכי גרוע.

כל ילד הוא עולם ומלואו עם אהבות וחשקים וקשיים שונים אל מול האוכל.

לכל ילד כזה יש משפחה שמתנהלת אחרת, עם סדר יום משלה, ולכל משפחה מתאים פתרון אחר.

אבל לכל המשפחות, כולן! יש פתרון מתאים עבורה.

הפתרון כולל עבודה, לפעמים קשה, שמצריכה זמן והתמדה. אבל תפריט הוא לא בהכרח הפתרון שחיפשתם.