לעיתים מזמנים לנו החיים מפגשים כואבים.

... מצאתי עצמי מניחה את ידי על ילד בן 10 בלוויית אמו, מנסה לצקת בו מעט נחמה, אך בו בזמן מחשבות אין סוף ריצדו בתוכי, לא מרפות, מעלות בי שאלות קשות: האם יש תוך מרוץ חיינו את הרגע בו עוצרים אנו כדי לחוות את הקיים ? האם יודעים אנו להעריך אותו?  האם יכולים אנו לזהות את הכאב, את השמחה ולהתחבר אליהם?

באחד מסיוריי הרבים (במרחבי האינטרנט) מצאתי מכתב, שכתבה אישה לפני פרידתה מעולמנו, כמו נותנת תשובות לשאלות שניקרו בלבבי:

לו יכולתי  לחיות את חיי מחדש, כותבת היא, הייתי "מרשה" לעצמי לשכב במיטה כשהייתי חולה, במקום להעמיד פנים שהעולם יתמוטט אם לא אהיה זמינה במשך יום אחד.

וכשהילדים שלי היו מתפרצים בסערה ומנשקים אותי, לעולם לא הייתי אומרת "אחר כך. אין זמן." אלא הייתי יותר אומרת : "אני אוהבת אתכם"  או פשוט אומרת: " מצטערת אם פגעתי בכם".

ואני הנושקת לגיל 50 כשההתלהבות, החיוניות והדמיון עדיין מזינים את נשמת הילדה שבתוכי, מעבר לכאב הקיים בעולמינו ובעצם היותו נוגע גם בילדים קטנים, פעם אחר פעם עולה בי התהייה: האם יודעים אנו כהורים לעצב את דמותם של ילדינו?
כאשר מצויה אני בסביבתם של ילדים ששמחת החיים, שאהבתם הטהורה, שהאמת נטולת המסננים היוצאת מפיהם מצליחה לעטוף אותי ולמלא אותי באושר צרוף, האם חשה אני גם את כאבם ?

ומוצאת עצמי מזוהה עם כאבם של ילדים, כאשר עדה אני לאלימות מילולית ופיסית שעוברים הם. כואב יותר פי כמה לדעת שהורים, שמעצם הזכות שניתנה להם להיות הורים, ושתפקידם להגן על ילדיהם פוגעים בהם, יוצרים בהם חסכים, חוסר בטחון וערך עצמי ירוד.

תוצרת פגיעתם של ההורים מעלה בילדיהם בעיות קשב, התפרצויות, פחדים ואי שקט.

ואני זכיתי ללמוד להאזין לילדים, להיות אמפטית וקשובה למילים היוצאות מפיהם, שכן דרך עבודתי הרוחנית יודעת אני לעזור, ומתוך מקום זה מנסה להעביר את המסר :

שתפקידנו כהורים הוא להכין את ילדינו לחיים עם הכלים הנכונים ובצורה הטובה ביותר .
ש"נאה דורש-נאה מקיים"
שאין לנו בעלות על ילדנו וכל שנידרש מאיתנו הוא להעניק להם אהבה ללא תנאי .
שהורות מודעת היא לקחת אחריות על החיים. 

ואם פגעתי בילד שלי ראוי שאקח אחריות ואתנצל בפניו, הילד לומד קודם כל שמותר לטעות, השמיים לא ייפלו וגם- שאפשר לתקן טעויות.

רק כאשר צולחת אני את מכשול ההורים והם לומדים להיות קשובים וההבנה מחלחלת, התוצאות לא מאחרות להגיע: ההורות הופכת להיות הורות מודעת, המשפחה משמשת כעוגן והבית הופך ל"כר" של למידה והתפתחות משותפת.

למדתי לזהות מתוך עבודתי עם ילדים, שמתחברים הם בקלות לתהליך של "דמיון מודרך", שיכולים הם לשייט במרחבי האינסוף. עולם הדמיון מוכר ואהוב עליהם, אין בם ביקורת וספקנות (ותודה לאל על כך).

מחברת אני את עבודתי עם הילדים לטכניקת ה"דימיון המודרך" והמדיטאציה , גיליתי שהם כלים יעילים ביותר, המאפשרים לילדים להתמודד עם עולם רווי לחצים ומצוקות.

דמיון מודרך זוהי טכניקה המשלבת הרפיה והירגעות עם ויזואליזציה של פרטים, תמונות, סיטואציות, רגשות, צבעים, צלילים וחושים. בדמיון מודרך, כאשר הילד נמצא במצב של לחץ או חרדה יש ביכולתו ל"שוט" אל מחוזות בטוחים עם תמונות מרגיעות ה"נשתלות" במחשבתו, לומד כיצד יכול הוא להעצים את תחושות השלווה והרוגע מתוך מצב של מתח פנימי ואי שקט.

ולכן כאשר חווים הם את תהליך המדיטציה, מאפשרת אני להם בדרך של דימיון מודרך לנתב את האנרגיות שלהם מאנרגיות של כעס ושליטה אגרסיבית, לאנרגיות של חיזוק הביטחון העצמי, חיזוק יכולת הריכוז, יכולת השליטה, הקלה ושחרור ממתחים.
גיליתי כי תהליך זה עושה פלאים.

מודה אני ליקום על כי זוכה אני ליישם טכניקות אלו של ריפוי אנרגטי, המאירים את עולמם של ילדינו.