אני זוכר את אותו יום נורא בו אמא נכנסה הבייתה, בוכיה.
אף פעם לא ראיתי את אמא שלי ככה,
היה לה מן קמט מוזר במצח שסימן את הדאגה והחרדה הנוראית.

מאותו רגע הבנתי שחיינו משתנים לנצח.

אח שלי הצעיר, חלה פתאום, ביום בהיר אחד, ילד בריא, חזק שאוהב ספורט, לא הייתה לכך שום הכנה.

אמא מיהרה לטלפון, אפילו לא הסיטה מבטה אליי ושניסיתי לבדוק מה קרה, ביטלה אותי בהינף יד וזרקה לכיווני: "לא עכשיו!"

היא הרימה את המכשיר וחייגה בידיים רועדות, הנחתי שהיא מתקשרת לאבא...

תוך דקות שמעתי את קולות הבכי הרועמים ואת האמירה החוזרת: "בוא הביתה עכשיו..."

אם הייתי אבא הייתי חוטף התקף לב. גם לו היא לא סיפרה אבל אני ידעתי שלא משנה מה קרה, אני אהיה חזק הכי הכי כדי לשמור על ההורים שלי שלא יתמוטטו.

ומאז אותו יום חיינו הפכו לגיהינום, לוח הזמנים החדש כלל – בדיקות, אשפוזים, ריצות מהבית לבית החולים, טלפונים סביב השעון מכל החברים, השכנים והקרובים ששמעו שדולב חלה.

לאט לאט הרגשתי מחנק, תחושה שאף אחד לא רואה אותי, שכולם מתעניינים בו, במחלה שלו וכמה הוא מסכן. לא זוכר ששמעתי מישהו שואל עלי, איך אני מרגיש ואיך אני מתמודד עם המצב ובכלל, נראה לי שגם אם היו שואלים את ההורים שלי הם היו אולי נזכרים בי ומפטירים משהו בסגנון: "יובל ילד חזק, הוא מבין ועוזר בבית, הוא יהיה בסדר... זה דולב שזקוק לנו עכשיו"

האומנם?

אחים לילדים חולים נופלים כמעט תדיר למשבצת "הנשכחים" שהרי הגיוני ולגיטימי שבתקופה כל כך סוערת הילד החולה הוא זה שיקבל את מירב תשומת הלב..

יחסי אחים במשפחה הינם נושא מורכב גם כאשר המשפחה נמצאת בתפקוד נורמטיבי ושגרתי ללא משברים ולכן כאשר מוסיפים גורם חיצוני שמערער את כל התא המשפחתי, האח/ות הם הראשונים הנשכחים.
כולם מצפים מהם להיות בוגרים, אחראים, להיות קשובים למצב החדש ולקבל את העובדה שהם נזנחים, ללא אמירה חד משמעית שאכן כך הדבר, מצפים מהם להבין משהו שלא נאמר, שלא יושב ולא דובר בשיחה משמעותית וחשובה.

רבים מהאחים שפגשתי במהלך שנותיי במקצוע אמרו אמירות קשות וחדות כגון: "הייתי רוצה לחלות גם אני כדי שיתיחסו גם אליי ושאקבל הטבות רבות..."
"לפעמים אני מרגיש שאמא ואבא לא באמת רואים אותי, כל היום סובב סביב המחלה..."

ולכן, אם הכרתם משפחה שמתמודדת עכשיו עם הכל כך נורא, זיכרו תמיד, להסב בעדינות, את תשומת ליבם לאחים הנוספים.. הציעו עזרתכם, קחו את הילד הבריא לסיבוב, בררו איתו את תחושותיו, זיכרו שבתוך המשבר יש חווית בדידות גדולה מאוד של כל המשפחה, מן חוויה ש"זר לא יבין" נסו להשתחרר מהחשש להתקרב ולהציע עזרה, לפעמים אמירה פשוטה כמו: אני כאן לכל מה שאתם זקוקים..." יכולה לאפשר למשפחה מרחב נשימה, ידיעה שהם לא לבד.

ובעיקר, הבחינו בהם, האחים היקרים שכל רצונם שהמשפחה שהכירו תחזור במהרה למצב של שגרה, גם אם המציאות היא חדשה וקשה.