מועדי ישראל נקבעו בסעיף 10א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התשי"ח-1948: שני ימי ראש השנה, יום כיפורים, יום ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות. כמו כן, הוגדר גם יום העצמאות כיום חג (סה"כ – 9 ימים).
פורים אינו נכלל בין מועדי ישראל הנ"ל, אולם יחד עם זאת, במקרים מסוימים, הסכם קיבוצי, צו הרחבה, נוהג במקום העבודה, או חוזה עבודה אישי, קובעים את הזכאות להיעדרות עובד/ת מהעבודה בתשלום ביום בחירה (פורים או כל יום אחר), למשל:
צו הרחבה בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות קובע, כי נוסף לחופשתם הרגילה יהיו העובדים חופשיים בימי חג ומועד הבאים… וכן – יום בחירה אחד מתוך החגים: פורים, הושענא רבא, ערב יום כיפור, אחד במאי (למי שעדיין חוגג), תשעה באב, יום הזכרון וכל יום שיוכרז עליו כשבתון במדינה".
הסכם עבודה קיבוצי כללי בענף המוסכים קובע כי כל עובד שעבד לפחות שלושה חודשים, יקבל תשלום מלא עבור 10 ימי חג: ראש השנה… ויום נוסף על פי בחירת העובד.
לפיכך, כל עוד לא נקבע אחרת באחד מהמקורות הנזכרים לעיל, עובד/ת שנעדר/ה מעבודתו/ה בפורים לא זכאי לשכר עבודה באותו יום, אלא אם ביקש יום חופשה. 
לענין זה יצוין, כי עפ"י סעיף 6 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, עובד רשאי לבחור לקחת יום חופשה בתשלום ביום זה (שהינו אחד מהימים המנויים בתוספת לחוק חופשה שנתית מהם רשאי העובד לבחור לקחת יום חופשה אחד) על חשבון החופשה השנתית שלו, ובלבד שהודיע על כך למעבידו 30 יום מראש לפחות. 
יצוין כי רשימת הימים מהם רשאי העובד לבחור יום חופשה אחד כוללת, בין היתר, גם את תענית אסתר ואת שושן פורים.