כשאנו מזהים את עצמנו דרך החוויה של גיבור הסיפור מתקבלת אפשרות להתבונן ממקום חדש בסיפור האישי שלנו, ולהפוך חלק מנקודות-העיוורון שלנו לנקודות רואות.

כשהסיפור שלנו מקבל עדות והכרה על ידי אנשים אחרים שמקשיבים לנו- מתאפשרת טרנספורמציה, ועצם החוויה של להרגיש נראים, נשמעים, מובנים, מחוללת ריפוי.

כשאנו מקשיבים לסיפור של מישהו אחר ומצליחים לזהות בו את עצמנו, כשהקשרים הסמויים שקיימים בינינו מתגלים, מתרחשת חוויה של קירבה, של התרחבות, של חיזוק הביטחון במה שאני מרגיש וחווה, של ראייה ברורה יותר וממוקדת של עצמי.

וזה למעשה מה שקורה בסדנה של כתיבה רפלקטיבית:
אנו נעזרים בסיפור מסגרת ידוע (מסיפורי המיתוס שלנו), נכנסים לתפקיד הדמות הסיפורית וכותבים בתפקיד-הדמות בצמתים מרכזיים בסיפור שלה. כך נוצר "מרחב מעבר מרפא"(מושג של וויניקוט) שמאפשר שחרור של המקומות שהיו נעולים בתוכנו דרך ההזדהות עם הדמות הסיפורית, כי הרי מדובר בה ולא בנו.
כשאנו מחליפים תפקיד ועוברים לכתוב בתפקיד-עצמנו ומזהים את נקודות החיבור וההדהוד-קורה הפלא: מגיעות התובנות ועולים המסרים.