יש ימים שאתה פשוט קם בלי כוח.
לא בא לך כלום.
לא בא לך אנשים, לא בא לך משימות, לא בא לך להתאמץ.

וזה מתחיל לעורר בך שאלה מעיקה
מה לא בסדר איתי?

אבל האמת היא, שדווקא כשאין לך כוח
זה בדיוק הרגע שבו אתה צריך להבין מה באמת עובר עליך

הגוף שלך לא עצלן. הוא מאותת

הרבה אנשים מבלבלים בין עצלנות לבין עייפות רגשית

אצל עצלנות אין סיבה
אבל כשאתה מתמודד עם עומס, רעש, חוסר שקט, תסכול, דחיינות, מחשבות לא פתורות
הגוף מגיב
הראש אולי מתפקד
אבל הנפש מאותתת
תעצור.

משהו פה כבד מדי

ואם אתה ממשיך להתעלם מהאיתותים האלה
אתה תמצא את עצמך ממציא תירוצים, מתעכב, שונא את עצמך
במקום פשוט לשים לב שהמערכת שלך צועקת די

דווקא עכשיו, במקום לרוץ כדאי לעצור

כשאין לך כוח זה לא אומר שצריך לוותר
אבל זה כן אומר שצריך לשנות גישה

במקום להילחם בעצמך כדאי לשאול

מה גוזל לי אנרגיה גם אם זה לא משימה רשמית
האם אני עסוק רוב היום בלרצות אחרים, להחזיק חזית, או לשרוד
מה הדבר הכי קטן שאני יכול לעשות היום כדי לזוז, אבל מבלי להילחם בעצמי

לפעמים שינוי מתחיל בפעולה אחת פשוטה

אחד הדברים שאני עובד עליהם עם אנשים שמגיעים אליי
זה להפסיק לעשות רעש סביב ה"לא בא לי"

כי כשאתה מתחיל מאחוז אחד של תנועה
ולא ממאה אחוז דרישה
משהו מתרכך
אתה לא מחכה שיהיה לך כוח
אתה פשוט בונה אותו, תנועה אחרי תנועה

זה יכול להיות

לסדר את השולחן
לשים טיימר של חמש דקות ולכתוב מה מטריד אותך
לצאת להליכה קטנה בלי אוזניות
לדבר עם מישהו שאתה סומך עליו לא כדי לקבל עצה אלא כדי לפרוק

אם אין לך כוח
זה לא כי אתה שבור
זה פשוט סימן שהגיע הזמן לעצור רגע
להקשיב פנימה
ולתת לעצמך דרך חדשה לנוע בה

וזה בדיוק מה שאני עושה עם האנשים שאני מלווה
מלמד אותם להפסיק להילחם בעצמם
ולבנות תנועה שמבוססת על דיוק, לא על כפייה

אם משהו מזה דיבר אליך
יכול להיות שאתה לא צריך עוד מוטיבציה
אתה צריך הקשבה