הבוקר הזה מרגיש כמו חזרה. הכבישים עמוסים יותר, בתי הקפה פתוחים, היומנים מתמלאים, וההודעות חוזרות לקצב שהתרגלנו אליו. אבל משהו בתחושה לא באמת מתיישב. אתה קם, נכנס חזרה למסלול, מסמן וי על מה שצריך, אבל לא מצליח להשתכנע שזה באמת שגרה. אתה זז, אבל מרגיש מרוחק. חוזר, אבל לא באמת נוכח.
כאילו כולם התיישרו קדימה ואתה עוד רגע מאחור, לא בגלל שאתה איטי, אלא כי אתה פשוט מרגיש שאתה עדיין לא שם.

וזה לא בגלל שמשהו בך מקולקל. זה בדיוק מה שקורה כשאנחנו נדרשים לחזור מהר מדי, לפני שבאמת התכנסנו מחדש.
כי שגרה זה לא רק לעשות את אותם הדברים. זו תחושת יציבות. תחושת נוכחות. ידיעה שאתה לא רק מבצע פעולה, אלא גם מרגיש שזו הפעולה שאתה אמור להיות בה עכשיו.
והיום, ביום ראשון הזה, ברור מאוד שהפער בין התפקוד לבין החיבור הפנימי – עדיין פתוח.

אימון מנטלי במצבים כאלה לא בא "להחזיר אותך לקצב", אלא לעצור רגע את הקצב  כדי לבדוק אם אתה בכלל רוצה להיות בתוכו. הוא בא לברר איתך האם אתה מגיב למה שמצופה ממך, או פועל מתוך מקום מחובר. האם אתה רץ כי אתה מפחד להישאר מאחור, או כי זה באמת הזמן שלך לזוז. כי מה שנכון כלפי חוץ – לא תמיד נכון בפנים.

הטעות הכי נפוצה שאנחנו עושים בתקופות כאלה היא להאיץ את עצמנו לחזור, מתוך רצון לא להרגיש חריגים, לא להיות מאחור, לא לאכזב. אבל מה שבאמת קורה בפנים הוא שאנחנו דוחפים רגש שעדיין לא קיבל מקום. וכשדוחפים רגש הצידה, הוא לא נעלם. הוא פשוט מחכה להזדמנות אחרת להתפרץ. דרך עייפות, חוסר מיקוד, עצבים פתאומיים, קושי להניע את עצמנו. לפעמים הוא גם מתחפש לאובדן חשק כללי, כזה שאין לו הסבר.

אם אתה מרגיש היום שאתה מתפקד, אבל בלי אנרגיה
אם כולם חזרו ואתה מרגיש שהחזרת שלך רק התחילה
אם אתה מנסה להזיז את עצמך קדימה, אבל בפנים יש איזה משקל לא פתור

אז תדע שזו לא עצלנות. זו לא חוסר מוטיבציה. זו תגובה אנושית מאוד לתקופה לא אנושית בכלל.
וזה לא הזמן להתעורר בכוח. זה הזמן להקשיב. לנשום רגע. להרגיש. ואז לזוז  לא לפי הקצב של כולם, אלא לפי הקצב שלך.