יש שלב, שאנשים לא תמיד מדברים עליו, שבו אתה כבר לא מרגיש מוצף, לא מרגיש עייף, לא מרגיש מבולבל – אתה פשוט לא מרגיש. לא כי הכול הסתדר, אלא כי אתה התרגל לתפקד בתוך כאוס, והרגש פשוט כבה איפשהו לאורך הדרך. השגרה חזרה, המשימות מצטברות, אתה חוזר לענות להודעות, חוזר לעבודה, חוזר לפגישות – אבל אתה לא באמת חוזר לעצמך. זה לא נראה מבחוץ כמו משבר, וזה בדיוק מה שהופך את זה למסוכן יותר. כי אנשים סביבך חושבים שאתה "בסדר", ואתה עצמך כבר לא בטוח אם משהו באמת קורה או שאתה פשוט מנותק.

בתקופות של לחץ מתמשך, חוסר ודאות וחדשות בלתי נגמרות, הגוף לומד להיכנס למצב הישרדותי הוא מחפש דרכים להגן על עצמו. ובמקרים רבים, ההגנה הכי פשוטה והכי שקטה היא הרדמה רגשית. אתה לא חווה הצפה, אתה לא נשבר, אתה פשוט לא נוגע בכלום. לא בדאגה, לא בשמחה, לא בעצב. הכול עובר לידך. אתה חי, אבל אתה לא מרגיש חי. אתה פועל, אבל אתה לא באמת נוכח.

וכאן בדיוק נכנס המקום של אימון מנטלי. לא במובן של להרים אותך מהרצפה  אלא להחזיר אותך אל עצמך. אימון כזה לא נועד בהכרח לפרוץ גבולות או להשיג מטרות אלא לפעמים, הוא מתחיל משאלה אחת פשוטה: איך אתה מרגיש עם החיים שלך כשאתה לבד, בלי השכות דעת, בלי רשתות חברתיות, בלי השוואות? האם אתה מצליח להתחבר למה שאתה עושה, או שאתה פשוט עושה כי צריך? האם אתה פועל מתוך רצון, או מתוך הרגל? האם אתה מסוגל לשאול את עצמך מה אתה צריך, או שהפסקת לשאול כי התרגלת לא לדעת?

אנשים לא תמיד מחפשים עזרה כשהם נשברים. לפעמים הם מחפשים עזרה כשהם פשוט לא מצליחים להרגיש. כשכל דבר מרגיש ניטרלי. כשגם הדברים שעד לא מזמן ריגשו, סחפו או עוררו מוטיבציה , כבר לא מזיזים כלום בפנים. וכשזה קורה, המשימה הראשונה היא לא "להתניע את המנועים", אלא להבין מה גרם להם להיעצר מלכת. זה הרגע לעצור את הרעש, להפסיק לברוח למטלות, ולהתחיל לבנות שקט מבפנים – כזה שמאפשר לך להרגיש בלי לפחד להישבר.

כי לפעמים, חזרה לעצמך לא נראית כמו קפיצה קדימה, אלא כמו חיבור שקט שאתה מצליח סוף-סוף להרגיש שוב. לא את כולם, לא בבת אחת  אבל מספיק כדי לזכור שאתה חי.