אנחנו חיים בתקופה שבה יש אינסוף אפשרויות, מידע, קורסים, הזדמנויות, רעיונות. ועם כל זה, לא מעט אנשים מרגישים תקועים. הם יודעים מה הם לא רוצים, אבל לא מצליחים להגדיר מה כן. הם מבינים שמשהו לא עובד להם כמו פעם, אבל לא מצליחים לתרגם את זה לפעולה ברורה. למה זה קורה? כי כשאין דדליין חיצוני, הרבה אנשים פשוט לא זזים. כי כשלא מחכים לך באיזשהו מקום, אין לך סיבה לזוז לשם. תחשוב על זה רגע. כשיש לך טיסה, אתה מתארגן מראש. כשיש מבחן, אתה יושב ללמוד, גם אם זה בלילה האחרון. כשיש פגישה חשובה, אתה מתכונן. אבל מה קורה כשאין אף אחד שמחכה? כשלא שואלים אותך מה קורה עם החיים שלך? כשאף אחד לא עומד עם סטופר ביד? שם בדיוק מתחילה הבעיה. דווקא ברגעים שאין דחיפות מבחוץ, אתה צריך לייצר דחיפות מבפנים. לשים תאריך ביומן גם אם אף אחד לא ביקש. להתחייב למשהו גם אם אין עליו ביקורת. להרגיש שהחיים שלך שווים מספיק בשביל שתזיז את עצמך עבורם. אחד הדברים שאני אומר למתאמנים שלי כל הזמן הוא, תחכה פחות להשראה ותתחיל לבנות משמעת. כי השראה תבוא ותלך. אבל הרגלים הם אלה שבונים את החיים שלך לאורך זמן. בסוף, אנשים לא מתקדמים בגלל שאין להם פוטנציאל. הם לא מתקדמים כי אין להם מבנה. אתה לא חייב לדעת הכל. אבל אתה כן חייב להתחיל לזוז. ברגע שתתחייב למשהו קטן, פתאום ייפתחו דלתות שלא ידעת שהן קיימות בכלל. אם אתה מרגיש שאתה מחכה שמשהו יקרה כדי להתחיל, תעצור רגע ותשאל את עצמך שאלה אחת. מתי בפעם האחרונה התחייבת למשהו, גם כשלא דרשו ממך? התשובה לשאלה הזאת תגיד לך המון על למה אתה מרגיש תקוע.