לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו במקום שבו אנחנו מתפקדים לפי החוקים שאנחנו קבענו לעצמנו, בין אם זה עבודה, משפחה, לימודים או פעילות חברתית, ומרגישים כלא נעים של ריק ולכלוך רגשי אשר לא נעלמים עם הצלחות חיצוניות. כי כשאנחנו עושים מה שצריך לעשות רק כדי למלא את החלון הזה של הימים, אנחנו עלולים לשכוח לשאול האם אנחנו גם מרגישים את זה. האם אנחנו נוכחים בתהליך וחיים אותו באמת. הרבה פעמים האשמה היא מבפנים. אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו עצלים, לא מספיק חזקים או לא מספיק אמיצים להחליט. אבל מה אם זה לא עניין של כוח, אלא של מיקוד פנימי? כדי להתחיל לזוז באמת, לא מספיק להציב מטרה. צריך לבנות דרך שמדברת אלייך, דרך שמתחברת למה שבאמת חשוב לך ולא למה שציפו ממך לעשות. איך מתחילים? קודם כל מזהים איזה חלון ראשון שנשאר פתוח. זה יכול להיות שיחה חשובה שבדקת את זמן ההמשך שלה, זה יכול להיות הרגל פיזי שרצית להחזיר לעצמך, זה יכול להיות רגע שקט שבו אתה כותב מה קרה לך השבוע ומה רצית ושכחת. במקום להמשיך להתעקש על התמונה המלאה, אנחנו פונים למה שבאמת קיים ברגע הזה. בשלב הזה אנחנו לא מחפשים שינוי דרמטי. אנחנו מחפשים תנועה עדינה. תנועה של להיות קצת יותר נוכח ביום. להיות קצת יותר קשוב לעצמך. כי רק כשנשנה את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו ולמה שאנחנו עושים, תתחיל השינוי האמיתי לגלוש החוצה גם החוצה. לסיכום, אם יש לך תחושת מבוי סתום פנימי, או כאילו אתה עושה המון אבל לא מרגיש שאתה מתקדם, תזכור שמה שרלוונטי זה לא כמות הפעולות אלא אופי התנועה. תתחיל ממקום קטן. תבחר פעולה אחת שנראית דווקא לך נכונה, ואם תתחיל ממנה באמת לראות מה מתרחש יכול להיות שהדרך כולה כבר מחכה שתתחיל ללכת בה.