יש משהו ביום חמישי שעושה סדר פנימי, גם אם לא ביקשנו.

אנחנו לא לגמרי בסוף, אבל כבר לא לגמרי בתוך הריצה.
אנחנו מספיק קרובים לשבת כדי להרגיש את הגוף מוריד הילוך, אבל גם מספיק עמוסים כדי להרגיש שעוד יש על מה לסגור.

דווקא ברגעים האלו, כשהראש עוד רץ אבל משהו בלב מבקש מנוחה, כדאי לעצור ולשאול:
איך נראה השבוע שלך? לא מבחוץ, אלא מבפנים.
איפה היית אמיץ? מתי התאפקת? מתי דחפת? מתי הקשבת?
ולא פחות חשוב  מתי שכחת שאתה גם אדם, לא רק "תפקידים שצריך למלא".

הזמן הזה, של סוף שבוע מתקרב, הוא הזדמנות לשחרר את הצורך להוכיח.
לא כי סיימת הכול. אלא כי מותר לנוח גם אם לא סיימת.
מותר להוריד את הראש בלי לסגור את כל הקצוות.
מותר לפרגן לעצמך רגע שקט  גם אם המציאות מסביב עדיין רועשת.

כי לפעמים, דווקא כשאתה מפסיק לרוץ, אתה מתחיל להבין לאן אתה באמת הולך.
ולפעמים, דווקא מנוחה טובה בסוף השבוע  היא בדיוק מה שצריך כדי להתחיל את השבוע הבא ממקום אחר לגמרי.

אז אל תחכה שהכול יירגע כדי להירגע.
תן לשקט מקום והוא כבר ייתן לך יותר ממה שחשבת.