אמנות פלסטית ישראלית מירית בן נון תבליטי עץ מצוירים

הציור של מירית בן נון חומק מהגדרות מקובלות. מצד אחד, בחינה אובייקטיבית תגדיר אותו כציור עכשווי, שהרי הוא נוצר עכשיו על-ידי אמנית צעירה ותוססת. מצד אחר, הוא נעדר מאפיינים "עכשוויים", כאלה המשקפים את רוח הזמן והמקום. זהו ציור שמדבר בשפה זרה, השייכת, לכאורה, לזמן ולמקום אחרים; אך בבואנו לנסות ולהצביע על זמן ומקום אלה, אנו נמצאים משוטטים בזמן ובמרחב מבלי למצוא נקודת אחיזה. ציוריה של בן נון ניחנים ב ובצבעוניות עזה. יש להם מאפיינים נאיביסטיים וארכיטיפיים המאזכרים אמנות עממית; יחסי הגודל בין דימויים שונים באותו הציור אינם נאמנים למציאות, והפרופורציות "שגויות", בדומה לאמנות שבטית וילידית באפריקה, אוקיאניה ואוסטרליה. פני השטח מעובדים בעמלנות והמוטיבים משוכפלים כמו בטכניקות של אריגת שטיחים. יחד עם זאת, ניתן למצוא בציורים רבים מוטיבים של אמנות פופ מערבית והצירוף הזה, של מוטיבים קמאיים עם מודרנה מערבית, טוענים את הציור של בן נון במתח היסטורי ותרבותי, בין אז לעכשיו, בין שם לכאן. מבחינה צורנית, הציור מחולק, בדרך-כלל, בצורה סכמתית לאזורי צבע, ללא מעברי ביניים. קווי גבול ברורים מפרידים בין האזורים השונים וכל אזור מאכלס התרחשות שונה, משלימה או מנוגדת לשכנתה. כך, למשל, מעומתות צורות עגולות עם צורות גיאומטריות, או דימויים אנושיים עם דימויים מעולם הצומח והחי. לעתים קרובות הציור מכיל בקצותיו "מסגרת" המאחדת וסוגרת את כל חלקי הציור, כ חלון בתוך חלון. בתוך כך נוצרות קומפוזיציות לא שגרתיות ששוברות את נוסחת "אחדות הנושא, הצורה והצבע". שבירה זו של הכללים מחזקת את האיכות הפראית, ה"לא מתורבתת" של הציורים. במרכז יצירתה של בן נון עומדים דמות האישה והיחסים בין ה . הנשים מוצגות כדמויות מפתות, תוך הדגשת חמוקיהן העגולים, לעיתים קרובות בתנועות ריקוד. הריקוד משמש כמטאפורה לחיזור ולפיתוי; השפתיים העבות והאדומות, לעיתים בצורת לב, מסמלות תשוקה ואהבה. כשנדמה כי הפיתוי המרומז אינו מספיק, הדמות הנשית מצויירת חזיתית ברגליים פשוקות, בקומפוזיציה המזכירה את האות W. אבל כאשר שתי הדמויות נפגשות, הנשית והגברית, האיחוד הוא מלא; הדמויות מתמזגות זו בזו, הצדודיות חופפות. כשהן באות מתחלפות זו בזו בטקטיקה המדגישה את ההפכים המשלימים. אילן ויזגן

אפשר להזמין בהתאמה אישית — גודל, צבע וכמות לבחירתכם/ן.