סעיד הוא בחור צעיר מוסלמי אשר לאחר המלחמה של 1973, מלחמת יום כיפור, עוזב את כפרו אהרם לאלכסנדריה. הוא שוכר חדר בביתה של ג'מילה (אסתר), שאת יהדותה היא מסתירה מפני הסובבים אותה. סעיד מתאהב בנעמי, בתו מחוץ לנישואין של בעלה של אסתר, והוא מוצא את עצמו מעורב עמוקות בחייה של הקהילה היהודית.
אנו נעים עם סעיד אחורה וקדימה בזמן, החל משנת 1973 ועד 2010, דרך סיפורה של אסתר בשילוב סיפורו האישי שלו, לתוך עלילה סבוכה וכואבת של שני העמים, בתקופה של ליקוק הפצעים, תקופת אחרי המלחמה, והשלכותיה על הדורות הבאים.

בתחילת הסיפור מכנה סעיד את המלחמה כ "המלחמה הארורה ההיא", כינוי המוכר לנו היטב. עובדה פשוטה זה, היתה התובנה הראשונה והעיקרית אליה הגעתי מיד עם תחילת הקריאה. לפני שהכרתי את הדמויות, הבנתי לפתע באופן מודע, שאת פצעי המלחמה הארורה ההיא, מלקקים שני הצדדים. אולי זה נשמע מובן מאליו, אבל לכל ישראלי הגדל על סיפורי מלחמת יום כיפור, כנראה המלחמה הכי טראומטית והאכזרית בתולדות המדינה, לא תמיד נהיר שיש גם צד שני.
כאשר סעיד מציין שהישראלים הפסידו במלחמה זו, כי לתוך אמונה זו צמח, באיזה מקום בלב מבינים שבמלחמה יש בעיקר מפסידים. עובדה כואבת שחייבים להבין, למרות הצורך לתייג מי ניצח ומי הפסיד.

צילה של מלחמה זו מרחף לאורך כל הסיפור. היא זו שמשפיעה על ילדיה של אסתר להגיע החלטות לגבי המשך חייה, ומלחמה זו היא שמעמיקה את הקרע ומשפיעה על חייהם של יהודי מצרים. סעיד מוצא את עצמו בתווך של קרע זה. עמוק בתוככי מלחמה פנימית של הקהילה היהודית, כאשר כל צד מנסה להשפיע עליו לבצע החלטות שאיתן לא בטוח שהוא יוכל לחיות. השפעות אלו ימשיכו להקרין על הדורות הבאים, בין החיים בישראל ובין החיים במצרים.

הסיפור כואב וגורם לנו להבין מה היא המלחמה האמיתית. לאו דווקא מדינית, לאו דווקא המלחמה על שטחים, אלא מלחמת האנשים, מלחמת הדתות, מלחמת המשפחות שמאבדות את יקיריהן משני הצדדים.

מעניין מאוד לקרוא על השפעת המלחמה בצד השני, צד שקל לנו לשכוח תחת החיים במדינה רווית מלחמות.

רק לקראת הסוף אנו נגלה את הסיפור המלא, כמו קשר שנפרם בעלילה מורכבת ומסובכת של מרקם אנשים, שנגררו לתוך מעגל של שנאה ואהבה, מלחמה ושלום, יהדות מול האיסלם.

ספר מרגש שנקרא במהירות