היא ישבה מולי ובכתה, בכי אמיתי כזה, שמטלטל את כל הגוף

וחזרה וסיפרה שהיא לא מוצאת את עצמה במקום העבודה החדש וכמה מתסכל לראות שכולם מסביב מצליחים ומתקדמים, ואילו היא... מרגישה תקועה ועצובה וממורמרת, ובעיקר, מרגישה שעשתה טעות איומה שעברה תפקיד. 

ישבתי מולה והקשבתי, והרגעתי.

ביקשתי ממנה לחשוב, מה היא הייתה אומרת לחברה טובה שלה, אם הייתה בדיוק במצבה.

ופתאום חיוך קטן של הבנה והקלה, ואחר כך חשבנו ביחד על צעדים ראשוניים מבחינתה - איך לבסס את הנוכחות שלה במקום העבודה, מה עושים מחר בבוקר ובשבוע שאחרי...?!

דיברנו גם על פעולות אפקטיביות ופרודקטיביות, במקום להתמקד רק בתחושות, כמו לדייק את היתרונות והחסרונות של מקום העבודה החדש, להבין מה החוזקות שלה ובמה היא רוצה ויכולה להתמקד, כיצד מגדירים תחומי אחריות מול השותפים לצוות, איך להתכונן לשיחה עם המנהל שלה ועוד הרבה דברים חשובים.

ופתאום גם שפת הגוף משדרת – אופטימיות וחיוביות, ואני כבר יודעת, מניסיון של הרבה תהליכים דומים, כמאמנת אישית, שעכשיו זו רק ההתחלה ושהאמונה המגבילה שלה לגבי עצמה, תשתנה במהרה, שעם היכולת, המוטיבציה והכשרון שלה היא תבסס במהרה את מקומה.

ושעוד מס' חודשים, היא בעצמה לא תאמין איזה תהליך עברה, ולאן הגיעה בנחישות להשגת המטרה.

מכירים עוד א.נשים שנמצאים.ות במצב דומה?

אשמח שתפנו אותם אלי.

מבטיחה שביחד, הדרך שלהם תהיה קלה ומהירה יותר.

‏

אורית ניצן 

מאמנת אישית לחוסן והשגת יעדים