השעה כבר כמעט חצות, ואני לא נרדם.

הדופק גבוה, הפה יבש. עוד 6 שעות אני צריך לקום כדי לאכול. עוד חמש שעות... ארבע...

חדר מלון קטן בטבריה. על הכסא מולי מונחת גופיה ועליה מספר, לידה מכנסי ריצה קצרים עם כיסים מנופחים ובהם ג'לים להתאוששות מהירה, אייפוד טעון במוזיקה מקפיצה וכמה תמרים לרגעים הקשים. מתחת לכסא זוג נעלי ריצה ובתוכן תחובות גרביים.

עוד כמה שעות אני עומד לרוץ את המרתון הראשון בחיי.

וואוו, איך הגעתי לכאן? רק לפני שמונה חודשים שנאתי לרוץ, ונמנעתי מכך ככל שיכולתי. לפני 8 חודשים עליתי על המשקל וראיתי 3 ספרות... אפשר לומר שהתהפכו לי החיים מאז.

טוב, כדאי שאתחיל בהתחלה.....

כמו שאומרים הסטנדאפיסטים: "מכירים את זה ש...?". אז מכירים את זה שפתאום אתה מרגיש שהחיים עוברים לידך?

כן, יש לי משפחה וילדים ועבודה טובה ותואר אקדמי או שניים וחברים... אבל אני לא מרגיש חי. מרגיש כאילו כלום לא ממש מרגש אותי, או נוגע בי. נכנסתי למעין שגרה.

10 שעות עבודה ביום, ואחריהן עוד שעתיים עם הילדים עד ההשכבה המיוחלת. ואז, בשמונה וחצי בערב קריסה מוחלטת מול הטלוויזיה. כך אני זוכר גם את ההורים שלי, וכך עושים כולם, לא?

אז זהו, שלא!  זה כל מה שהחיים יכולים לספק לי?

הרבה זמן הסתובבתי עם ההרגשה שאני חייב לעשות משהו גדול, משהו שיכניס לי תוכן לחיים ואולי על הדרך יעיף גם את הכרס שגידלתי עם השנים. אבל מה? 

יום אחד רצתי שעתיים. טוב, לא. אולי 3 דקות. ואז הלכתי, ושוב רצתי 3 דקות.  ושוב.

ואחרי שבועיים כבר רצתי רבע שעה ברציפות. עם מוזיקה רועמת באוזניים זה היה אפילו נחמד.

ואז היה ברור לי. מצאתי את הפרויקט שלי.

גוגל מצא שהמרתון הקרוב ביותר בישראל הוא בטבריה, בדיוק 8 חודשים קדימה. שילמתי 200 שקלים, וקפצתי למים.

איך מתחילים בכלל? איך רצים? איך אוכלים? מי יאמן אותי?

רשימת השאלות היתה אדירה. מריצה של 2 ק"מ לה אני מסוגל כרגע, עד שאוכל לרוץ יותר מ- 42 ק"מ הדרך ארוכה מאוד!

בפרק הבא אספר על תחילת הדרך, ואיך מתקדמים בה במהירות