תחילתה של היכרותי עם איריס בנסיבות עצובות. במסגרת תפקידה כאחות הוספיס היא הגיעה לביתנו בעת מחלתה הסופנית של אשתי ז"ל. תחילה חשנו רתיעה עזה ואשתי הביעה זאת במילים קשות : "מה אתם כבר קוברים אותי?! אולי גם תשלחו קברנים לקחת מידות לארון?!"
אבל מהר מאד נשברו המחיצות, איריס ואשתי הפכו לידידות קרובות, הייתה פתיחות בלתי רגילה ביניהן ואפשר לומר שהן הפכו לחברות נפש. אשתי ממש ציפתה בקוצר רוח לפגישות עם איריס.
איריס מצידה לא חסה על זמנה, אף פעם לא הפגינה קוצר רוח או לחץ בגלל התארכות הפגישות ביניהן והשקיעה את כל כולה לרווחתה של אשתי, להקלת מכאוביה, ולטיפול מקיף ואחראי במחלתה.
איריס הייתה זמינה לטובת אשתי 24/7, בכל שעה ובכל יום. אותה איריס שתחילה חשבנו לסלקה מביתנו הפכה לבת בית, לכתובת לכל פניה, שאלה וקושיה, לא עשינו שום צעד ללא התייעצות אתה. אם רופא המשפחה היה מתקשר בשעת לילה מאוחרת ומציע לאשפז מידית את אשתי למתן מנות דם. היינו פונים לאיריס אפילו באמצע הלילה ושואלים לעצתה. והיא מצדה הייתה מתייעצת מיד עם מומחים בתחום וחוזרת אלינו עם עצה/החלטה, לעשות או לא לעשות. באמתחתה נמצאו תמיד תרופות להקלת סבל, כאבים וכל טיפול דרוש אחר, וכך בכל מקרה היא תמיד מצאה לה מזור מידי ללא צורך בהמתנה לקבלת מרשם ופתיחת בתי מרקחת.
למרות שמחלת אשתי הייתה סופנית, לא שערנו שקיצה כה קרוב. ובבוקר פטירתה כשהודעתי על כך לאיריס היא הגיעה מיד לביתנו ושנינו נפלנו בוכים זה בצווארה של זו כאילו גם היא איבדה בת משפחה קרובה.
המקצוע בו בחרה איריס הינו מעייף, מתיש ושוחק. רק בני אדם מיוחדים יכולים לשאת זאת. אבל גם בין אלה שעוסקים בכך אני סבור שאיריס הינה יחידה במינה.
בפגישתנו העצובה בבוקר פטירת אשתי אמרה לי איריס שלא תוכל לשמור אתנו על קשר מאחר והיא לא מסוגלת לעמוד בכך והיא חייבת להתנתק. הבנתי וקיבלתי את הדברים, העומס הכרוך בכך יכול להכריע גם את החזקים שביננו.
אבל למרות זאת הקשר שנוצר בתקופת ההכרות הקצרה היה כל כך חזק, כל כך אמתי וכנה שלא עמדנו בכך ונשארנו ידידי נפש.
כזו היא איריס.